זה סיפורונצ'יק שעיבדתי מחלום שחלמתי.
יום ראשון, משהו שקט ופרברי עמד באוויר מחוץ לחלון והענפים כלל לא נעו תחת קרני השמש הרכות. הייתי שרועה על הספה על הבטן עם כפות הרגליים באוויר, אצבעותיי מסביב לחמוקיו של השלט-רחוק השחור.
שנינו ידענו שכשאני באה, אני נשארת לישון. הוא היה טוב במיטה, רציני בכל מה שעשה שם, כמו שהיה רציני לגבי העבודה שלו.
משהו פגע בראשי ונחת ממש מול עיני. היה זה פנקס צ'קים פתוח, מסומן באטב במקום הנכון. על הספח נרשם תשלום כספי ל"מה-בֶּל" שירותי ליווי.
הוא עמד בפתח, נשען על המקל שלו, ובעיניים שלו היה המבט הזה שהיה לו תמיד כשהוא ניסה לפגוע במישהו וחיכה לתוצאות מעשיו.
"מה איכפת לי עם מי אתה עושה סקס", אמרתי לו בהתרסה קרת רוח, אבל היה לי טיפה איכפת, אז כדי לא לחשוב על זה, עברתי על כל הפנקס, והוא עמד מעלי וחיכה בסבלנות עד שקראתי את כל הספחים המשעממים שלו.
אחר כך הוא שלף מידי את השלט והתיישב לצידי.
הבחור הצעיר שעבד במטבח הגיח מאחורינו בצעדים משתרכים. "מה אתם רואים?" שאל.
התרוממתי אליו על ברכיי. הוא עמד שם ברישול, במכנסי ג'ינס מרופטים ומוכתמים, והחזיק בידו מפתח צינורות.
"סרט עם רוברט דה-נירו, אני אף פעם לא זוכרת איך קוראים לו. ותמיד כשאני מנסה לצפות בו, אני נרדמת באמצע".
"איזה שחקן, הא?"
"טוני, נכון?" שאלתי וחייכתי אליו, והוא הנהן.
"שחקן גדול, אבל גרג מת על הריסון פורד, נכון?" הפניתי אליו מבטי והנחתי יד על זרועו, "הוא מוכן לראות כל סרט שלו." רכנתי מעליו וניסיתי להדביק בחזרה את הפלסטר שהיה דבוק רק בחציו על הסנטר שלו, הזיפים שלו דקרו לי את האצבעות, אבל לא הצלחתי להדביק את הפלסטר לגמרי וקצהו חזר להיות תלוי מעט. לרגע עבר בי הדחף למשוך את כולו בבת אחת ובכל כוחי.
העיניים שלו נצצו בכחול נפלא באחד מאותם רגעים בודדים שבהם היה לא רק משועשע, אלא גם חיבב אותי. קצת.
"כן, בוא תראה איתנו סרטים, הסתימה תתקן את עצמה. אה, בעצם לא!"
טוני הביט בו, שרבב שפתיו כילד נעלב ומחה את פניו בכף יד כהה וגדולה.
"וכדאי שמישהו יטפל בבלוטת התריס שלך," המשיך האוס, "זה לא הכי חכם במצבך לעבוד עם כלים חדים. מצד שני, אתה תמיד יכול לפקח על שרברבים אחרים או להעביר להם הרצאות. אם זה עובד אצלנו, זה יכול לעבוד גם אצלך."
טוני בהה בו כל העת בעיניים לטושות, "איך ידעת?" שאל לבסוף.
"אי אפשר היה להתעלם מהאקו ההומופוני על הסיפוֹן. כמו מתופף בן מאה. לא התרשמתי."
טוני עדיין בהה בו בהלם ובאלם קול.
"למה אתה עוד פה?" האוס הרעים עליו בקוצר רוח, והנער המבולבל הפך גבו ללכת, אך מיד הסתובב שוב. "אני לא הומו, רק שתדע לך!" הכריז בפסקנות ונעלם במטבח.
גרג הסב את תשומת לבו בחזרה אלי. "טוני, נכון?" אמר והעווה את הפרצוף שלו במעין חיקוי לחיוך שלי מקודם. "לא כולם חייבים לאהוב אותך, את יודעת."
"אתה אידיוט", אמרתי לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: