"האמן שלי הוא אלמוני. קוראים לו תום, הוא בן 32, לדעתי, ולא ברור מה עיסוקו, אבל לגמרי ברור שהוא מאסטר של המילה הכתובה. הבלוג של תום בישראבלוג של נענע מבליט את הפנטזיה שלו: להיות סופר גדול. הוא כתב, למשל, ראיון עם סופרים מפורסמים בסגנון הספציפי של כל סופר: דויד גרוסמן, עמוס עוז או מאיר שלו. באופן כללי, הכתיבה שלו לא מבחינה בין עליונים לתחתונים. הוא יכול לכתוב מסה כבדה ומרתקת במגוון נושאים, מפילוסופיה דרך החיים האישיים שלו, ובאותה מידה מסוגל ליהנות מביקורת על 'כוכב נולד'. ובכלל, אני מאוד אוהבת אנשים שאין להם היררכיה בתפיסה שלהם לגבי החיים. תום הוא סופר. הספר שלו פשוט עוד לא יצא."
אל הבלוג של תום הגעתי דרך טושטוש. בהתחלה זה היה עוד בלוג שבו תיאור מרענן ומצחיק עד דמעות של חתול אהוב. אחר כך הפכתי למבקרת קבועה במקום שבו האוויר היה אוויר הרים צלול כיין ומלא אינטליגנציה, כשרון ענק ורגש חם ואמיתי, כזה שמרחיב לך את הסמפונות בריאות. תום הוא זה שזורק לאוויר ומגלגל חמישה כדורי מילים מדויקות בקרקס הלב והאמנות.
בכלל לא היתה לי כוונה להצטרף לפרוייקט "בלוגדיי" (ולראייה, התאריך), אבל אחרי הקטע היום בעיתון "7 לילות" הייתי חייבת. ישראלים (ולדעתי, יהודים בכלל) אינם ידועים בתכונת הפרגון שלהם, אבל אני מזמן הגעתי לתובנה שאם אני מחמיאה למישהו מחמאת אמת, זה איננו גורע מאום מעצמי. אולי להפך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: