עוד לא פתרתי את השאלה האם יצר לב האדם רע מנעוריו, אבל הם נולדים עם טוהר שאין לאנשים בוגרים. אחר כך ההורים שלהם והסביבה מכתימים אותם ב"הכלב ינשוך אותך" ו"תיזהר, החתול יקפוץ עליך" ועוד זיהומים אחרים.
גדלתי בבית שבו לימדו אותי שאנשים יפגעו בי, ירמו אותי ויגזלו ממני. רק הבית היה חוף המבטחים, המבצר שלי, המקום היחיד שבו כולם בצד שלי. אני, עם נתוני הפתיחה שלי, יצאתי בלתי בוטחת, לא מתמסרת, לא מתקרבת ועוד יותר סגורה. אחותי שיכללה את זה ל"חוכמת רחוב".
נעמה ועלמה התחילו ללכת לגן אתמול, לראשונה בחייהן. בהתחלה לשעתיים ובהדרגה זה יגיע ליום שלם ביום חמישי, בלי אימא ואבא.
עלמה שכבה על השטיח, חגגה את הצעצועים החדשים וחייכה לכולם. נעמה זחלה בכל הגן, הסתקרנה מכל דבר וכשהגננת ריכזה את כל הפעוטות ושרה להם, היא פתחה זוג עיניים כחולות ענקיות והתמקדה רק בגננת ובשירים, כאילו שהעולם מסביב הפסיק להתקיים.
שתיהן מתהפנטות משירה, היא יכולה לעמעם כמעט כל דבר, מעייפות דרך שעמום ועד כאבי חניכיים. אני מוצאת את עצמי שרה שירים שלמדתי רק לפני שעה ושמנקרים לי במוח כמו נקר עם PMS גם שבוע אחר כך. אני מוצאת את עצמי זוכרת את המילים של שירי ילדות שבכלל לא שיערתי שאני זוכרת.
כשהן פוגשות בחתול או בכלב, הן מחייכות אליהם. גם אל חתולי הבית (באחד מימי השישי עשיתי עם נעמה סיור ברכת חתולים [זה לא כמו ברכת כוהנים] לאחר שחזרנו מטיול: "הנה חתול ויסקי", נעמה מחייכת אליה ומנסה ללטף, ויסקי הסוציומטית נרתעת ממנה, "הנה חתול טיגריס יושבת על שולחן המחשב", נעמה מחייכת אליה כמו אל מכרה ותיקה, "והנה חתול מיק ישן במיטה של אימא").
איך מגדלים ילד שמצד אחד יהיה פתוח אל העולם ומצד שני לא יהיה פתי ונאיבי מדי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: