"תורידי את כל הקטע של הנהיגה תחת השפעת אלכוהול, מעילה ופגיעה באמון", טרוצקי אומר לי ומסמן קו אלכסוני בעט כחול.
אני שמה רגל אחת על הכסא ושנינו רכונים על הקובץ המהודק בסיכה.
"אם כך", אני אומרת לו, "הפיסקה של התנהגות לא ראויה תהיה נתונה לפרשנות".
זה לא מזיז לו.
הוא מודאג, יש לו גם פגישה באזור תעשייה אור יהודה שמתנגשת לו עם הפגישה עם הלקוחות הגדולים, והוא מציע שאלך במקומו. מנסה להתחמק מפגישה דלוחה באיזה חור, אני חושבת לעצמי.
"התכוננתי לפגישה כל השבוע". אני עונה. "אולי נענוד לשנינו מין קופסאות מתכת כאלה לראש שישדרו אחת לשנייה וככה תרגיש שאתה שם".
"זה לא מצחיק".
אני לא מביטה בו אבל מהקול שלו אני מרגישה שהוא לא כועס.
אני מסתכלת דרך קיר הזכוכית על יפעת, שמדברת בטלפון, נבלעת מאחורי השולחן הגדול והמבולגן שלה. היא כבר היתה בחוץ והוא שכנע אותה לחזור אלינו. לא יכול היה לשאת את אובדנה, את הביטחון המקצועי שסיפקה לו אולי, את האמון ביניהם.
אולי גם אני על הסף להיות כמוה.
אמנון וריקי כבר יושבים בקצה השולחן הארוך, ואמנון מספר לה שהוא פגש אתמול את יואב נוי בארומה והוא סיפר לו שהוא ודודי איבדו את התקציב. ואני חושבת שאיזה כיף שהם שומרים על קשר.
הוא ממהר אל תוך החדר עמוס בתיקיות וערימות של ניירת בידיו ומתחת לבית שחיו. יש לו שיער שחור, חלק ורך. לפעמים כשהוא גוהר על שולחנו, קווצה נופלת ומסתירה את אחת מעיניו.
"יש איזו ארוחת ערב חגיגית של האיגוד", הוא אומר לטרוצקי, "אולי אתה מכיר מישהי שאני יכול לקחת איתי?"
אותי! אותי! אני זועקת ללא קול, אבל הוא לא שומע ועיניו במקום אחר.
אני פה! אני פה! למה אתה לא רואה אותי?
אני מתיישבת לידו, לא מסתכלת עליו אבל מודעת מאוד לנוכחותו.
טרוצקי אומר משהו על אסטרטגיה לטווח ארוך. הרבה מילים ריקות. ידי נשלחת מבלי משים ואצבע אחת דוחפת תלתל סורר אל מאחורי אוזני. אני נעצרת. אני נזכרת שקראתי שתנועה כזו היא רמיזה מינית. נקבת האדם היא היחידה הפורשת נוצות בפני הזכר. אבל הזכר ממוקד בניירת שלפניו. הוא מדפדף.
אולי הוא בכלל לא עיוור וחירש, אני חושבת בעגמומיות, אולי הנוצות שלי פשוט אינן מבריקות דיין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: