המדינה הכריזה על הרחוב שלי כשטח מוכרז לפינוי-בינוי. אתמול בערב השתתפתי באסיפת דיירים מול החברה המפנה. התוכנית היא להרוס את כל הבתים ולבנות במקומם מגדלים בני 18 קומות.
רציתי לכתוב אתמול פוסט כשחזרתי, אבל כל כך כעסתי והייתי מדוכאת, שעל רובו מישהו בטח היה צריך להדביק צפצופים.
בעל החברה הסביר שהם צריכים חתימות של 80% מהמשפחות, שיבחרו אם הם רוצים כסף תמורת הדירות שלהם או שיקבלו שכירות למשך תקופת הבנייה ואחר כך דירת יוקרה.
יכולתי לראות לפי סימני הדולר שנדלקו באישוניהם של הנוכחים, שלא תהיה להם בעיה לחרב את הרחוב.
"תראה איזה רחוב חמוד," אמרתי לו, "איזה בתים מתוקים בטעם של פעם. למה להרוס? למה לא לשמר את הצביון של מושבה שעוד נותר פה?"
הוא סיפר שהם עושים מבצעים כאלה גם בשכונת מורשה ברמת השרון ובשביב בהרצליה.
הייתי מאוד גאה בעצמי שאמרתי מה שאמרתי וגם שמחיתי על השוואתנו למורשה. אנחנו בשום פנים ואופן לא שכונת מצוקה. "הבתים פה מאוד ישנים ולא מתוחזקים", אמר המדרוּב.
דה! העירייה יכלה לדאוג לאדריכלות נוף של הבניינים, קצת לצבוע אותם, לדאוג לקצת ירוק, אבל קל יותר להעלות עליהם דחפורים. אדוני השופט, רצחתי את אמא שלי, אבל אתה חייב להתחשב בי כי אני יתום.
למעט פעמיים בשבוע שהאוטו-זבל נכנס לרחוב (לשמחתה של תלתול) כדי לפנות אשפה, לא רואים פה נציגות של העירייה.
כשהוא אמר: "אני גר במושב ולא הייתי מחליף אותו בשום דבר", רציתי ללפות את צווארו מעבר לשולחן.
שלום לך, שנת 2007. ממך אפשר רק להתקדם. נגור בגורדי שחקים, ניסע לעבודה במעבורות מעופפות ונלך לראות דשא במוזיאון הבוטני ובערוצים הישנים בטלוויזיה. מי שירוויח מספיק, יוכל לקנות לו כמה מטרים רבועים של עשב. כל כך קינאתי בבחור ההוא מהפרסומת של מחלבות גד, שהצליח לשמור לעצמו על החלקה הירוקה שלו בתוך הקידמה.
הרגשתי שם כל כך לא שייכת, כמו עובדת זרה בקלפי. איזו מילה יש לי בתור מישהי שהדירה בכלל לא שלה? יכולתי רק לשבת שם בפנים אטומות מהבעה כשבתוכי רוחשת ומבעבעת חמת זעם.
זהו, בעלי הבתים נהנים והשוכרים נדפקים. אבל מה אני מתפלאת? זה ככה משחר ההיסטוריה: הבורגנים דופקים את מעמד הפועלים שאפילו לא נהנה מזה. ועכשיו גם הסירו את הפיקוח מלחם אחיד. אולי נעבור לעוגות.
הסוציאל-דמוקרטיה מתה. ההלוויה תצא מחר לחלקה שמעבר לגדר.
אחותי אומרת שאין לי מזל עם דירות, אבל אני מסרבת לקבל את הטענה הזו. אני חייבת להאמין שקארמה רעה מגיעה לאנשים שכוונותיהם ומעשיהם רעים. לא לי. אבל אז אני חושבת שאולי במקום לנאום על זכויות בעלי חיים ובני אדם, אני צריכה לעשות. בשלב הבא אני עונה לעצמי שאני עסוקה רוב שעות העירות שלי בשמירה על הקיים, לדאוג שבאמת המצב שלי יהיה טוב יותר ממצבם של אלה שגורלם שפר עליהם פחות, אבל אז אני עונה לעצמי שזה רק תירוץ. הוויכוחים האלה יכולים להימשך הרבה זמן.
ותלתול אפילו לא יודעת שהיא פרולטריון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: