miss kitty fantastico

בזמן האחרון מאוד קשה לי להתנסח בכתיבה. זה דורש ממני מאמץ יתר. זה די התחיל בתקופה שעברתי מקום פיזי בעבודה, אבל אני לא יודעת אם זה קשור. אני גם יותר מסתגרת, יותר מחפשת את השקט של להיות עם עצמי, פחות אנרגטית. אני לא יודעת אם זה קשור לחורף או לשינוי מחזורי (אומרים שאנחנו עוברים תקופות).

ביקשו ממני לכתוב פוסט מסוים לפני כשבוע על משהו שחשבתי שיהיה לי קשה לכתוב ולא ידעתי עד כמה. לא הבנתי עד כמה המחסומים שם קשים למעבר. כתבתי שתי פסקאות ואני לא מסוגלת להמשיך. בנוסף לזה, אני קוראת את מה שכבר כתבתי וזה נראה לי תפל, חסר פואנטה ולא מעניין. ו-ט' תגיד: זהי את הערפד. ודווקא היא, שאינה מצויה בעולם הכתיבה כלל, ביקשה ממני כמשימה הדו-שבועית לכתוב כתיבת רצף על מנת להשתחרר, והדהימה אותי מאוד בחוכמתה.

בכל אופן, מזל שיש לי שיחות מסנג'ר עם איטרנלי, שגם בזריקת ארבעים נושאים בשעה, בקצב הקלדה של 70 מילה לדקה, מציתה בי רעיונות יצירתיים.

בפרולוג (ריישא?) המייגע הזו אני גם רוצה להתנצל מראש אם לפוסט הזה לא יהיו ראש וזנב, אם הוא ייקרא תמוה וגם פה לא תהיה פואנטה באפילוג (סייפא?). הייתי רוצה לחשוב שפה לא ישפטו אותי (כמו שאני שופטת את עצמי).

יצא לי לדבר לא פעם על חיבתי לדמויות פגומות, על כך שאני אוהבת לנתח אותן עד דק, על ההשתעשעות בפוטנציאל "לרפא" אותן, כי הרי ידוע כי אהבה=מזור. מה, לא?

רק מזל שהכל נעשה על נייר או על מסך מחשב ולא במציאות...

האם אתה גבר עם שק שרצים על גבך? האם אתה נראה טוב אך נוטה להיות קצת "שובב"? האם היתה לך ילדות עשוקה? האם עברך פצע אותך וגרם לך להיות מעט דפוק בהווה? אם אתה עונה על כל הקריטריונים שלעיל, צור קשר במדור. צה"ל מחפש אותך. האודישנים ייפתחו בקרוב.

כך נטלתי סדרת טראש כמו סמולוויל וכיווצתי את ראשו הבוהק של לקס (אבא לא אוהב אותי, אז אכבוש את העולם) לות'ר, עשיתי אנליזה קצרת-טווח לכמה מהדמויות שגילם קלייב אוון, דיסקסתי לא-עמוקות ו"אוף-סקרין" את השריטות של ד"ר גרג האוס ואפילו ניסיתי לפסכלג את ג'יימס בונד ללא הוכחות בשטח.

לפחות אני עקבית באובססיות שלי.

רגע, מתי מגיעים לנושא?

אז איטרנלי ואני דיברנו על ניפ/טאק ותהיתי לעצמי למה הייתי שולחת את ד"ר כריסטיאן טרוי לכל הרוחות אם הוא היה מנסה "להרים" אותי באיזה בר. רק עכשיו הבנתי שהתשובה מונחת בעצם השאלה, אבל בל נקדים את המאוחר.

כריסטיאן טרוי. עונה על כל הקריטריונים בטופס. הבנאדם הורס ברמות קשות (ראו תמונות), ילד רע בכל מבחן מציאות, מזיין כל מה שזז (אמירה מעניינת לאור הפרקים האחרונים שבהם הוא לוקה בהומופוביה היסטרית) – ביחידות, בזוגות, בשלישיות.

הערה בקשר לניפ/טאק שאולי תתקשר לאחר כך: סצינות הסקס בסדרה הן מהבוטות ביותר בטלוויזיה, הכל מאוד גרפי, מאוד עם ארומה של פורנו, הנשים הן חפצים, הן חשפניות או זונות בפועל, וגם אם לא – הן לא יכולות להיות יותר מזה מבחינת הדמות. רוצה לומר שהן לרוב מוכרות משהו כדי להשיג משהו אחר, מאוד מונעות מאינטרסים, ובכל זאת, כריסטיאן הוא זה ש"דופק" אותן. הוא המסובב, הוא הזרוע, הדמות האקטיבית. הן רק עוברות בסך כדי לספק אותו, וגם זאת רק לשנייה. עד העונג הבא.

הנקודה החשובה היא שיותר משיקולי רייטינג, זה חייב להיות כך. לא התייחסו הרבה לילדות שלו, מלבד פרק או שניים בתחילת הסדרה כשסיפרו לנו בלקוניות באמצעות העלילה, שכריסטיאן יתום ומי שגידל אותו ככל הנראה התעלל בו מינית. אם מישהו יכול להרחיב על כך עוד, אני אשמח.

כריסטיאן הוא אימפוטנט רגשי שמחפה על כך באומניפוטנטיות מינית. הבנאדם גרוטאה. הוא מושלם אך לא שלם. יש לו הכול: כסף, קריירה מצליחה, מראה, נשים. אבל הוא מקנא בשותפו, שון מק'נמרה, שיש לו מה שלכריסטיאן אין: משפחה.

כריסטיאן רוצה את ג'וליה, אשתו של שון. הוא כמה לילד משלו (היתה על כך עלילה שלמה כשהמתין לתינוק שלבסוף לא היה שלו ובכל זאת רצה בו, איבד אותו ולבסוף "זכה" בבן בצורה לא צפויה ומעט "טלנובלית").

מפה היתה אמורה הדרך להיות קצרה לתמונה בה אני, כדובון אכפת-לי, משנסת מותניי לסלק את הכאב.

אבל לא.

חשבתי לעצמי שאמילי שמסוגלת במבט אחד לעמוד על טיבו של אדם, היתה קולטת משהו רקוב בנפשו. מצד שני, הוא הרבה פחות רקוב והרבה יותר אנושי מלקס. אבל הגעתי למסקנת ביניים שיש משהו מאיים בהתנהלות שלו, משהו מאוד מנוכר באינטימיות שבחייו, שמשהו בדמות הכללית שנקראת כריסטיאן טרוי מאפיל על איזו שהיא הגינות שאולי (כנראה) יש בו. שוב, מהלך מחשבה מאוד לא אפוי,  אבל זה עוזר שאני מנסחת לעצמי את הדברים בכתב ומקבלת פידבקים מבחוץ, גם אם הנושא טיפשי וזניח.