תחילת הסאגה בג'וק (דווקא חיובי) שנכנס לי לראש. שאלתי: חיי לאן? והחלטתי שאני עוברת לחיות בקיבוץ. בדיוק סיימתי את הלימודים, והיו לי עוד כמה חובות קטנטנים על מנת לקבל את התואר.
לא אספר על כל התהליכים, הטלפונים, הביקורים בתק"ם, המבחנים והראיונות. גם לא על כך ששלחו אותי לסופשבוע בקיבוץ בדרום הרחוק שהיה מקסים (סוף השבוע), אבל לא קיבלו אותי אליו כי היו לי כמה דברי ביקורת (לפעמים אני לא יודעת לסתום את הפה. מצד שני, אם היו מקבלים אותי, ההמשך לא היה כפי שהיה, ואני לא בטוחה אם הייתי מוכנה לוותר עליו).
הקיבוץ הבא היה כבר זה שאבלה בו חמש שנים משמעותיות מחיי. נסעתי שוב לסוף העולם עם חבורה של "מגששים", וציקי *, ראש ועדת הקליטה המקסימה, אירחה אותנו עם כל הנשמה. חצי שנה אחר כך היא גם תשיג לי עבודה.
כל ערב אכלנו ארוחת ערב אצל משפחה מארחת אחרת, הכרנו אחד את השני בתוך חבורת "הרווקים" (רובו של הקיבוץ הורכב ממשפחות עם ילדים שגרו ב"שכונת המשפחות" ואת "שכונת הרווקים" החצי-ריקה איכלסו רק כמה רווקים נצחיים וממאנים-להתחתן על אף כל מאמצי ונדנודי שאר החברים, ולכן החליטה האסיפה לאכלס את השכונה הזו בדם חדש וצעיר. מי יודע, אולי ייצאו על הדרך גם כמה חתונות) ואת מארחינו. בשבת גם לקחו אותנו להכיר קצת את שטחי הקיבוץ, ואפילו דאגו לנו לוואן מהוה שהיה נהוג בידי איזה בחור מתולתל, שלקח אותנו למטעי הבננות והתמרים.
באותו ערב שבו חזרתי הביתה, עם התרמיל, סמוקה משמש ומאובקת מעט – כמו אחרי טיול שנתי, התקשרה אלי ציקי ושאלה: מתי את באה עוד פעם? ((:
קבענו סופשבוע נוסף שבו כבר הייתי "הוותיקה", זו שעומדת להיקלט בקיבוץ ויש לה הזכות המלאה להשוויץ בפני החבורה הירוקה החדשה שהתארחה באותם שישבת.
הגשתי את כל העבודות לאוניברסיטה ויום למחרת יום-הולדתי, ארזתי את כל הבגדים שלי, שרפרף ושידה (שנקשרה מעדנות לגגון המכונית של אבא), ויצאנו כולנו – אבא הנהג החברה'מן, אמא אחת היסטרית, אחי ואחותי והכלב – היי מזרחה.
בגלל כל החובות האקדמיים הייתי האחרונה שהגיעה ולא נשארו עוד דירות ריקות (אשכוביות) לגור בהן, ולכן צוותתי לדלית.
זו היתה אהבה ממבט ראשון.
בלילה הראשון כאב לי החזה מגעגועים. תהיתי אם עשיתי את הדבר הנכון. אבל החיים בקיבוץ היו די טובים, ואילולא העבודה המעאפנה ששיבצו אותי בה – בחדר האוכל – הם היו יכולים אפילו להיות מעולים.
כל יום בארבע אחה"צ, דלית – שעבדה שבפעוטון וכאילו נולדה לשם – ואני, היינו יורדות הביתה, מתקלחות, מחליפות לבגדים "אזרחיים" והולכות לבלות עם החבר'ה. המשכוכיות היו זוג צעיר שרק נישא ועדיין חיו בשכונת הרווקים כי עדיין לא היו להם ילדים, פיכסה עליהם ואנחנו מקווים שאתם עובדים על זה ותגידו מתי מתבשל משהו בתנור, כן?
היינו, כל החבר'ה, חוברים אליהם ומיישרים קו לפי מה שהם תכננו לאותו ערב: לשבת על הדשא עם כל חיות המחמד ולקשקש ולצחוק, לפתוח שולחן אצלם בבית, לראות טלוויזיה ולהעיר הערות ביניים, לשבת בחצר של מישהו ולשתות קפה. הכל היה נעים ונחמד כל עוד היינו ביחד.
היינו חבורה גדולה, שהגרעין שלה מנה עולה חדש מקנדה, הרווק הנצחי של הקיבוץ, הפסדו-פריחה ואיזה בחור נודניק שהיה מסתובב עם ג'ינס פרומים וזכרתי אותו במעומעם מתא הנהג בסוף השבוע הראשון. וכמובן, דלית ואני.
בפרקים הבאים: אני מוצאת את הבית שלי, הרומן (הלא כל-כך) הסודי של דלית, נעלי קיפי וחרקים אחרים, התקפי אסטמה ומהפכים דרמטיים אחרים, סקס, לד זפלין וסיגריות קאמל.
* כל השמות בפוסט בדויים (אבל לא בדואים). השמות האמיתיים שמורים במערכת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: