בפרק הקודם: אני עוברת לקיבוץ. בימים "מחסלת" ארוחות צהרים ומפנה ציבוריות (קריצה לבקיאים בז'רגון הקיבוצי), ומדי פעם מגדילה ראש ומכינה את הרוטב הסודי שלי לסלט, כמו כדי לומר: ראו! אני יכולה להיות יותר מבאסט-בוי (גירל) פשוט/ה! ובערבים אני חיה.
ימי שישי היו הכי כיפיים. אמנם יש לעשות ניקיון יסודי בחדר אוכל, אבל בכל זאת – יום קצר. בשתיים עשרה בצהרים היתה מוגשת ארוחה קלה קבועה: ביצים מקושקשות ונקניקיות בבצק (חזיר בשמיכה/צפרדע בחור). הילדים היו חוזרים מוקדם מבית הספר והגן ואוכלים בחדר האוכל, בניגוד לשאר ימי החול, כך שהרעש, הבלגן והמריבה על הקטשופ היו גדולים.
אחרי ביקור בכלבו ובמכבסה - הביתה, מקלחת ושנ"צ. היינו פורשות, דלית ואני, אישה-אישה למיטתה ומתענגות על שנת שישי מענגת במיוחד. אם לא היתה למי מאיתנו תורנות מטבח מאוסה, ההשכמה נערכה בשש וחצי בערב ואז היינו עולות לארוחת ערב-שבת חגיגית, בה היו מתכנסים כולם במיטב מחלצותיהם, אוכלים מבחר מטעמים ו"מתמנגלים".
בינתיים חלה התקרבות רבה מאוד בין דלית לבין הקנדי (שייקרא מעתה אביהוא).
מכיוון שהאשכוביות בשכונה היו כולן בנות שני חדרים ואני באתי אחרונה, היה משכני בסלון.
(בפרק הבא אני מקווה להביא לכם שרטוט מילולי של השכונה, מכיוון שהממשק הנוכחי אינו מאפשר שרטוט אמיתי. או שמא?)
דלית היתה שורצת רבות בביתו של אביהוא. לעתים קרובות, בארבע בבוקר, היא היתה חומקת הביתה על קצות האצבעות, ואני העמדתי פנים שלא ראיתי ולא שמעתי.
עד שבוקר אחד, אביהוא נעל אותה בטעות בביתו וירד לעבודה במטע האבוקדו. בבוא שבע בבוקר, והנה שוד ושבר: היא אינה יכולה לצאת, גם לא מהחלון. אשר על כן, הזעיקה את החצרן שיפרוץ את הדלת, ומאז עלילותיה הליליות היו למשל ושנינה בכל הקיבוץ. אפילו אני כבר לא יכולתי להתאפק והתוודיתי כי מזמן ידעתי.
אחרי כמה חודשים קמה דלית ועזבה את מעוננו על מנת לגור עם אביהוא. אני ניצלתי את ההזדמנות ועברתי לדירה טובה יותר (שאינה קפואה בחורף ובוערת בקיץ ורצפתה אינה לינוליאום חרוך מתנורי חימום). בפעם הראשונה בחיי היה לי בית משלי וחדר שינה שהוא רק שלי עם מיטה זוגית מכוסה בצעקה האחרונה של מחלקת כלי המיטה של המשביר לצרכן. כפי שגילו רבים לפניי ועוד יגלו רבים אחריי – העצמאות משכרת היא. איש אינו מקמר גבותיו למראה הכלים בכיור (לדלית היה מכתם שלא אשכח לעולם: זה לא שיש הרבה כלים מלוכלכים, פשוט הכיור מאוד קטן), אף אחד אינו שואל היכן היית ולמה בשעה כזו, אין מי שמעביר אצבע קפדנית על אדני החלונות ומזעיף פניו למראה האנדרלמוסיה השולטת בבית.
החבורה שלנו המשיכה להיות כייפית, אוהבת ומקבלת. בינתיים האבולוציה הטבעית עשתה את שלה, אנשים עזבו ונשארנו פחות או יותר הגרעין הבסיסי (בטח שכחתי מישהו. טל"ח). היו לי שיחות נחמדות עם המתולתל בג'ינס המרופטים (להלן- א' [כי מסורת היא מסורת] ו/או המיתולוגי). גם כשלא התכנסנו כולנו, הוא היה בא אליי ומספר לי סיפורים מעניינים על ההיסטוריה שלו ושל הקיבוץ. בדרך כלל הוא היה מגיע אחר הצהרים, אחרי שסיים משמרת במפעל ושנת צהרים (קיבוצניקים...), ולעיתים גם נשאר עד השעות הקטנות של הלילה. בתקופת חופשת המחלה שלו זה היה אפילו לפני כן. הוא היה מגיע עם נעלי קיפי ומעביר אצלי את הזמן.
אני זוכרת את היום ההוא מאוד בבירור. זה היה סוף נובמבר. ימים מספר לפני כן התגבשה בתוכי ההחלטה המרירה-משהו על הגשת אולטימטום לוועדת עבודה: אם אתם לא מעבירים אותי מחדר האוכל המסריח הזה, אני עוזבת. באותו יום נפתרה בעייתי מאליה כשציקי טלפנה וסיפרה שמחפשים עובדת סוציאלית במועצה. הייתי בהפסקה וישבתי על ספסל אבן מחוץ לחדר האוכל, כולי נרגשת, וסיפרתי את החדשות לעידית, שהיתה השכנה של א' (וחצי מזוג טרי נוסף שגר בשכונה אבל התערבב פחות אתנו ויותר עם המשפחות) והחליפה את ציקי בוועדת קליטה. עידית אמרה ש-א' הביישן שלח אותה לומר לי שאני מוצאת חן בעיניו.
זה עיצבן אותי נורא. זה גרם לי להיות מאוד מודעת לעצמי בכל פעם שאני בקרבתו, מה אני לובשת, איך אני הולכת, כיצד אני מתנהלת, מה אני אומרת, איך אני אומרת, כמה אני מחייכת, כמה להיות אני וכמה להיות מה שהוא מצפה ממני להיות.
לא היה מנוס, אלא לערוך את "השיחה". ישבנו אצלו בבית והסברתי לו שזה מהר לי, מוקדם לי, מוזר לי ואני צריכה מספיק זמן כדי לעכל, לחשוב ולהחליט.
העניין הוא שבכל סינריו אחר הגיוני היה לחשוב שזו שיחת נפנוף, כאילו – מה יש פה לחשוב, זה או שאת מרגישה או שאת לא מרגישה. אבל אני בחורה זהירה, למודת אכזבות ופוחדת לקפוץ למים הקרים פן אטבע. לא בטוח שזה מה שהוא הבין. למעשה, כנראה שלא.
יום שישי אחר הצהרים, בחוץ השמיים החלו להווריד. אני בביתם של צור וכלנית, זוג המשכוכיות, וצור מודיע לי במיטב הטאקט שתמיד אפיין אותו כי א' סיפר לו שהוא החליט לעבור הלאה. גל רוגז מציף אותי. רוגז ועלבון, מרירות ותחושות קיפוח ודחייה. הרי אמרתי לו שאני זקוקה לזמן, למה הוא לא יכול לכבד את בקשתי? מי הוא בכלל שיעבור הלאה? אם יש מישהו שיש לו זכות לעבור הלאה, הרי זו אני ולא הוא!
הדלת נפתחת ו-א' חוזר מהמילואים לחופשת שישבת. הוא לבוש במדי ב' מרושלים שאת ריחם תמיד אהבתי, הריח שאני מסוגלת לחוש אף עתה בעודי מקלידה: ריח של חול ושמש ואוהלי ברזנט וג'יפים כבדים ומאובקים. החולצה מחוץ למכנסי "קופיקו" שגומייתם הוסרה, מעל נעלי צנחנים גבוהות ואדומות. אני מעיפה בו מבט שוטם.
הוא נכנס פנימה ומכריז: "איזה קור פה!" בעוד הוא מביט בי במבט רב-משמעות.
קדימה בזמן. מסיבת פורים. חדר האוכל הופשט מרהיטיו ובחלל רחב-הידיים שנוצר מחוללים עשרות צעירים לצלילי מוזיקה רועשת. אני עומדת תחת יער של סרטים ובלונים צבעוניים מול שולחן עץ ארוך שהוסב לבר משקאות, לבושה בבגד גוף וגרביונים שחורים, מאופרת כחתולה (כנראה שכבר אז זה התחיל...), אך זנב ארנבת עגול משלים את תחפושתי.
סוף הערב, א' מלווה אותי הביתה. אנחנו עומדים בקצה השביל המתפצל מצד אחד לכיוון ביתו ומצדו השני לכיוון ביתי. אני במצב רוח עליז ומבוסמת קלות משתי כוסות של "לגונה כחולה", ובאין מילה יפה יותר ומובנת מספיק – חרמנית מאוד. א' אומר לילה טוב ועוזב. מאז שאנחנו מכירים הוא אינו נוגע בי, לא כל שכן מנשק אותי.
בפרקים הבאים: פסח, הכל מתפרק, יאיר לפיד של התק"ם, כחום הגוף של אסימוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: