Buffy: I like seeing you. The part at the end of the night where we say goodbye… it's getting harder.
(Surprise)
היה לי מאוד טוב בקיבוץ, אך כל אימת שאמרתי "הביתה", הכוונה היתה לאבא ואמא. היה לי ברור כמו שתיים ושתיים שסדר פסח אני עושה אצל אמא, עם כל המשפחה והחרוסת והכבד הקצוץ. בחול המועד פסח היו סוגרים את המועצה, למעט תורנים ושירותים חשובים, והיו מוציאים אותנו לחופשה מרוכזת, אז נסעתי הביתה (אז עוד לא הכריחו אותי לעבוד במשק בימי שישי וחופשות מהעבודה). לפחות לא נסעתי הביתה בכל פעם שכאב לי משהו כמו בשבועות הראשונים...
בשלב הזה א' ואני היינו חברים טובים. נקשרתי אליו מאוד אבל קשה לומר שהיה בינינו משהו רומנטי. הוא לא חיבק אותי, אפילו לא נישק אותי על הלחי, אבל מצאנו הרבה נושאים ותחומי עניין משותפים. היינו רואים ביחד טווין פיקס, אם הוא עבד משמרת לילה, הוא היה משאיר לי את הדלת פתוחה (לי לא היתה טלוויזיה). הוא היה מספר לי הרבה על הילדות שלו, על אחיו התאום, על הלימודים בפנימייה חקלאית, על החתולות של ההורים שלו, איך הקיבוץ היה פעם, על הגרעין שאיתו הגיע, על קורס הצניחה. ל-א' היו תכונות "נשיות" טובות: הוא היה מסוגל לשבת שעות ולנתח מילים ורגשות, הוא לא התבייש לספר שהוא משתמש בקרם לחות. תמיד היה לו ריח של ניקיון.
חופשת פסח היתה מקסימה, היה כיף לישון "בבית", במיטה הישנה שלי, כשאמא מפנקת ומפטמת אותי, לישון עד מאוחר ולא לעשות כלום מלבד לקשקש ולצחוק עם אחותי ולשחק עם הכלב. אבל א' חסר לי.
אני זוכרת שבאחד הלילות סגרתי את הדלת של המטבח כדי לא להפריע להוריי, התיישבתי על הרצפה ודיברתי עם א' בטלפון עד שתיים בלילה. כשאני חושבת על זה עכשיו, הפלירטים שם היו בעיקר מילוליים.
באוטובוס בחזרה לקיבוץ "גיליתי" שכשאמרתי לו מתי אני חוזרת הביתה, "הביתה" היה לקיבוץ. זה שימח אותי מאוד. זה גרם לי להרגיש שייכת. נטועה.
עוד קדימה בזמן ליוני. הקיבוץ גועש ורועש, הרבה אנרגיות רעות רוחשות מתחת לפני השטח, הרבה מועקות וכעסים ודאגות. אסיפת החברים מתכנסת לעתים קרובות לדון בהפרטה, והוויכוחים והצעקות נמשכים הרבה לאחר שהיא ננעלת. זוג המשכוכיות מודיע במפתיע שהוא עוזב את הקיבוץ. הם לא נוטלים לעצמם אפילו זמן התארגנות. תוך שבועיים הם אורזים ונוסעים.
הכול ממשיך להתפרק, ושאר המשפחות, למעט שלוש, מודיעות אף הן על עזיבה.
בסוף יולי הקיבוץ כמעט ריק. החברים הרווקים נשארים כמעט כולם, וכמובן גם כל המועמדים לקליטה, אבל משהו באוויר שונה.
ערב אחד מגיע יואב מהתק"ם לדון במצב. בכל פעם שהוא מגיע, בחולצה שחורה ומכנסיים שחורים ונעליים שחורות, זה כמו פלישה. בהמשך הוא עתיד לחדור לאסיפות קיבוץ וליטול לו זכות הצבעה וזכות וטו וערגליות מהכלבו. לכל מקום בו הוא מגיע, חשרת עננים נוסעת מעליו, בילט-אין עם פרצופו הקודר ומבשר הרעות. נראה כאילו הוא מתעב את העולם וגורס כי על כל הסובבים אותו לחוש כמוהו.
אנחנו מתיישבים על הגבעה על כסאות פלסטיק ואבנים. יואב מגיע, שחור כמו מלאך המוות, עומד וידיו על מותניו, והוא נובח על כיתת חייליו: "מי שלא חבר קיבוץ, שיעזוב בבקשה את המקום!"
קשה לפרוט למילים את העלבון. נכון, הייתי שם פחות משנה. נכון, לא הייתי עדיין חברה. נכון, לא היו לי בשלב הזה זכויות כמו לחברת קיבוץ, כמו להצביע (או להיכנס להריון). אבל זה היה הבית שלי, תרמתי לו לא פחות מהחברים – ואולי אף יותר (בעיקר בזיעה), היתה לי זכות לדעת מה יעלה בגורל המקום הזה שהייתי שייכת אליו.
אף פעם לא סלחתי ליואב. השנאה שחשתי אליו הפכה לאישית, היא לא יכולה היתה להיות סתם תחושה של אי נוחות או טרדה, כפי שאולי הרגישו האחרים. הוא אולי לא היה מודע לכך (או לא היה אכפת לו או שהרגיש שהוא צודק, כחבר קיבוץ ותיק שנושם את כלליו וחוקיו מבלי לפקפק בהם), אבל באותו רגע, הוא סימן עלי איקס בטוש שחור עבה. הוא גרם לי להרגיש Second Best, אזרחית סוג ב'. ובפרפראזה על פטריק סוויזי: אף אחד לא ידחק את קיטי לפינה.
א' לא הבין מדוע אני מטלטלת את יצולי כאתון זועמת, על מה המהומה? מדוע אני יורקת אש ועשן? מדוע מזרות עיניי גיצים ותלתליי השטניים כג'ינג'יים נדמים? דווקא הוא שהיה חבר ועליו סמכתי שיבין ויעודד ויריע בראש חוצות את צדקתי.
"לא פלא שאין לך מושג על מה אני מדברת, ממרומי חברותך!" סיכמתי בעצב חם-קר והלכתי הביתה.
א' נעלב. והפעם אני לא הבנתי מדוע (רגש נחיתות הנובע מרגש עליונות?). אחרי הפגישה התקשרתי לשאול מה היה. ולהתנצל. הוא ניסה להסביר ואני ניסיתי להבין. כאב לי שכואב לו. כאב לי שאת הכאב הזה אני יצרתי. אמרתי לו: "לא התכוונתי לפגוע, רציתי רק שתדע איך אני מרגישה. אני אוהבת אותך."
דרך השפופרת שמעתי אותו מתקשה לנשום.
עבר עוד חודש. כאחראית על ספריית הקיבוץ קיבלתי מענק כספי לקניית ספרים. שוו בנפשכם! להיכנס לחנות ספרים ולמלא מלוא הארגז ספרים שריח דפיהם טרי ומשכר. יותר טוב מאורגזמה. היו שם ספרי ילדים ורומנים ומדע בדיוני וספרים קלים וספרים כבדים וקומדיות וסיפורים טרגיים. כל אחד יכול היה למצוא ספר לפי נטיית לבו.
היה ערב אוגוסט לוהט ולח. בספריה היתה הרבה עבודה בארגון הכרטסות והמדפים ולכן עליתי לעבוד מעט, ו-א' עלה לארח לי לחברה. המזגן היה מקולקל, בחדר האוויר עמד כבד ומחניק ואנחנו נטפנו מים. היה כל כך חם שלא הצלחתי הרבה להתקדם.
א' אמר שהוא לא ישן כל כך טוב בלילה הקודם והוא מת מעייפות. הוא אמר שבא לו ללכת לישון מוקדם.
כשהייתי נערה הייתי הולכת לישון עם עודד. אני הייתי פרימה בלרינה ועודד היה החבר הצמוד שלי. אני הייתי יפה מאוד, קצת מפונקת והייתי זוכה בכל התפקידים הראשיים בלהקה. כולן היו מקנאות בי אבל לי לא היה אכפת. עודד היה יפה תואר ומסור לי מאוד, הוא ליווה אותי גם להופעות בחו"ל וטיפל בי יפה. לא היתה נערה בעולם שאהב יותר, הוא היה מוכן למות למעני. בלילות היינו נרדמים מחובקים.
כל לילה הייתי מעמידה פנים שאני מניחה את ראשי של חזהו של עודד והוא מניח סביבי את זרועו, וכך הייתי מרגיעה את עצמי ונרדמת.
באותם ימים עודד כבר מזמן לא היה איתי, כבר מזמן שכחתי אותו. אבל הפרידה מ-א' בסוף היום היתה קשה ומאולצת. בלילה במיטה הוא היה עמי וליווה אותי לזרועותיה הכהות והחמימות של השינה.
א' אמר שבא לו ללכת לישון מוקדם.
ולמרות ששפתיי דיברו מאליהן, כבר ידעתי מה הן עומדות לומר.
"אני יכולה לבוא גם?" שאלתי אותו.
א' לא ירד לסוף דעתי. "אם את עייפה, תלכי גם כן לישון מוקדם", הוא אמר.
"לא", אמרתי לו, "איתך."
הבטתי בפניו וראיתי כיצד מתחלפות הבעות פניו מהפתעה לביישנות, ומביישנות להתרגשות.
"רק לישון!" אמרתי לו כדי לצנן את התלהבותו. אבל ל-א' בכלל לא היה אכפת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: