miss kitty fantastico

הפרק הראשון של "אבידות ומציאות" של דנה מודן ושֹבי גביזון היה לא רע. "רשת" אפילו פינקו אותנו בפרק ללא הפרעות מז'אנר ג. יפית (האם יש משהו ארכיטיפי בסיפור של שלוש אחיות?!). אם פספסתם, יש שידור נוסף היום (שבת) ב-22:30.

אני סקרנית לדעת אם הסדרה שונה מהסרט או דומה, ובמה (איטרנלי?), אבל בבקשה בלי ספויילרים.

בשבוע שעבר התפרסם ראיון מעניין של עינת פישביין עם דנה מודן (אני בדיליי מטורף מבחינת קריאת עיתונים).

יש המון דברים שבהם היא דומה לי. למשל, הכתיבה הקלילה מצד אחד, ומצד שני ההרגשה כאילו משא העולם מונח על כתפיי, כאילו שאיכותו של פוסט זה או אחר תשנה את העולם, הפרפקציוניזם. אבל אני חייבת להגיד שחלה התקדמות בתחום הזה אצלי: למדתי קצת לשחרר.

"אני קלילה ורומנטית, אוהבת פאן, פנטזיה, והוא אוהב להתעסק בג'יפה של החיים, לחפור בתוכם, בנשמה. [...] כשהתחלתי לכתוב, פתאום התייחסתי לדבר הזה בכזאת יראה, ששנה שלמה לא הצלחתי לכתוב כלום. הרגשתי כאילו לפני כן כתבתי שטויות ועכשיו אני הולכת לעשות משהו רציני. זה שיתק אותי. בסוף שבי אמר לי פשוט לכתוב משהו מפגר, והשתחררתי."

עוד משהו שיכולתי להזדהות אתו זו העמדה של "הרואה ובלתי נראית" שמאפשרת לך לעשות דוקטורט במדעי ההתנהגות האנושית, להיות מודרת (אולי מבחירה) מהחברה ובסופו של דבר לפתח רגישות ל"קריאת" בני אדם. מודן מספרת על 12 שנה בבית ספר שבהן ישבה בצד ורק תיצפתה על אנשים.

וזה משהו שהיא עושה גם היום. היא אומרת: "יש תיאוריות על הכותב המציצן לעומת הכותב המתערטל", מזהה את עצמה עם הסוג הראשון ומתוודה על מעקב אחר אנשים ברחוב וציתות לשיחות טלפון סלולאריות.

היא מעלה שתי נקודות נוספות שמעסיקות רבים מאיתנו:

 "כתיבה זה דבר נורא בודד, כל היום מול המחשב, עם הטרנינג. אני מקפידה לעשות יוגה כי אחרת אני יכולה לא להתקלח שבוע כשאני כותבת. מצד שני, זה מה שאני רוצה לעשות. זה לא משהו שאני עושה בשביל כסף [...]. כשהייתי צריכה לעשות משהו בשביל כסף העדפתי עבודה במטבח, להיות שליחה של פיצה, מלצרית, ליצנית בבר מצוות [...]. בשנים האחרונות יצא שאני מתפרנסת מכתיבה, שזו ברכה שלא תיאמן."

ובהמשך לדיונים קודמים, אני שמחה גם שהיא מחזירה את הכבוד האבוד לכתיבה הקלילה, לכך שאין בושה בלכתוב את "אהבה זה כואב" שאיננה פחותת ערך מ"אבידות ומציאות":

"ההתנסות בלחפור בתוך החיים היתה מרתקת, אבל בדבר הבא אני כבר רוצה להתאוורר. לחזור לקומדיה הרומנטית. שבי טוען שאני רק מדמיינת, שאחרי שנגעתי בחומרים האלה לא אוכל לחזור אחורה, אבל אני לא מסכימה איתו. יש איזו מין דעה מקובלת שהחפירה בבנאדם, יש בה משהו יותר חזק, גם מבחינת הכתיבה וגם במה שעוברים הצופים. אני לא חושבת שיש דירוג בין הז'אנרים. הדרמה לא חשובה יותר לאנושות מהקומדיה הרומנטית, הטובה כמובן."

בהקשר הזה ובהקשר של התערטלות, גם שמתי לב שאני מקבלת יותר תשואות כשאני מגישה לקוראים שלי נתח מליבי וכמה פיסות עור חשוף. אמרו פה כל מיני דברים על זיכוך ועיבוד של כאב, אבל יכול להיות שאני עדיין לא מוכנה לכך. אולי אף פעם לא אהיה מוכנה. אני יכולה להתוודות ולומר שעם כל השמחה שגרמתם לי בתגובות שלכם וההנאה מכך שהרבה אנשים באו לקרוא, היתה שם גם חרדה: מפני הסיטואציה של לעמוד מול כל כך הרבה אנשים זרים עירום ועריה ומפני אי הידיעה לגבי מי יכול להגיע לכאן ("יכול" היא מילת פרווה מתפשרת, משום שלא התאימו לי המילים "עשוי" או "עלול").

מצד שני, יש בזה גם הנאה - בגילוי הלב, בהיפתחות, בהתחלקות הזו בכאבים שמתוגמלת בכך שאת פתאום קולטת שאת לא היחידה, שעוד אנשים עברו דברים דומים לשלך ומבינים אותך. כפי שתיכף תראו.

חלמתי שמתקיים סביבי איזה סוג של מפגש מחזור, אבל לא הכרתי אף אחד שם, חוץ מ-א'. אנשים דיברו בחדר השני, אבל אני הייתי במיטה, לבושה בפיג'מה ובשיער סתור, וישנתי. אישה אחת נכנסה לחדר, אמרה שקוראים לה דורית ושעבדנו פעם ביחד והאשימה אותי שלא שמרתי איתה על קשר. היא היתה לא-גבוהה במיוחד, עם שיער קצוץ שחור מבריק ועיניים כחולות, ובכלל לא זיהיתי אותה.

א' נכנס, התיישב לידי על המיטה ומישמש לי את התחת מתחת לכותונת (מאוד on-character מצדו). התלבטתי מה להגיד לו. רציתי לברר מה הסטטוס הנוכחי שלו, מאחר ולא דיברנו כמה שנים, ולהגיד לו שאם פעם הוא ישתנה, אני מוכנה לחכות לו. אבל לא הייתי בטוחה עד כמה אני מוכנה להקטין את עצמי בשבילו.

אני חושבת שבאיזה שהוא מקום תמיד היה לי ערך עצמי כלשהו (אם כי היו סיטואציות שלא הרגישו בו... J) ותמיד היה לי חשוב לשמור על כבוד בעיני עצמי ובעיני אחרים. אני חושבת שב"סצינה" הזו היו מונחים על כף המאזניים "כמה אני שווה" ומה אני אקבל, אל מול מה אני אאבד.

מאוד מרגיז אותי שלעולם לא אדע מה החלטתי ומה הוא היה עונה, כי מישהו עמד בפתח החדר וקרא לו לצאת החוצה לדבר. ואני התעוררתי.

נזכרתי בדיוק מה אני שווה כשתלתול באה למיטה וליקקה אותי.

פספסתי אתמול את שני הזוגות הראשונים ב"גריז", ודווקא להכעיס אלה היו הזוגות שהכילו את כנרת לימוני ואסף גולדשטיין, ובכל זאת הצבעתי לשניהם.

לא ראיתי, כאמור, את הנאמבר של אסף, והוא כנראה זכה בקול שלי מחמת הספק. ברור לי לגמרי, גם בלי לראות, שבוגנים עקף אותו מזמן בסיבוב ונופף לו לשלום. אסף, אתה צריך מאוד להיזהר, גם לרדידות שלי יש גבול. אתה כמו ואזה מעוטרת: מאוד מקשטת את החדר, מסבה הנאה, אבל ריקה מפרחים.

הדייט שלו עם אנה ארונוב מעט החליא אותי. אנה אמרה שהוא נראה טוב והוא יודע את זה ומשתמש בזה. זה טוב ויפה להיות הורס ויהיר אם אתה דמות קולנועית/ טלוויזיונית/ ספרותית, אבל בחיים נראה לי שהייתי בורחת ממך לקצה השני של הבאר.

אני חושבת ששוב זה קשור לערך העצמי שדיברתי עליו למעלה. אם אתה עסוק בעצמך, אני ארגיש שאתה לא נותן לי מקום לעצמי, שאתה לא רואה בי בנאדם אמיתי, אלא רק מקסימום כמישהי שתשקף לך את עצמך הנהדר והנאדר ותעזור לך להעריץ אותו. אם אתה מתעקש למלא את הוואזה, אני מעדיפה חמניות על נרקיסים, תודה.