miss kitty fantastico

היא חשבה שוב על בעיית בתוליה. כל חברותיה שכבו עם החברים שלהן והיא חשדה כי אם היתה באמת רוצה את ג'פרי, היתה נכנעת לו מזמן. היא היתה מודעת לאהבה שנחבאה בתוכה. אם רק היתה יפה ופחות ביישנית, היא היתה מוצאת גבר נאה להעניק לו את האהבה הזו.

היא חזרה לחדרה. עיתונים וספרים היו מפוזרים על הרצפה. היא הצטערה שהיא לא יכולה להיות כמו האנשים האלה שיכלו להפוך חדר אחד לבית באמצעות מגע נשי. אבל היא אהבה את החדר הזה כפי שהיה, למרות הבלגן, וגם אם לא היתה אהבה גדולה בחייה, לימים באוקספורד היתה שמחה משלהם.

שעה לאחר מכן שערה היה יבש והיא קלטה שהיא עומדת לאחר. היא לבשה סוודר אדום, כי הוא שיווה מעט צבע ללחייה החיוורות, גרביונים אדומים וחולצה אפורה. היא חייבת לקנות לעצמה בגדים חדשים, אבל ההקצבה שלה מעולם לא הספיקה. היא ניסתה חגורה אבל לבסוף הסירה אותה כי היא הדגישה את בטנה. היא לא היתה צריכה לאכול את השעועית האפויה. אולי זו היתה העובדה שנטלה גלולות מזה שבוע שגרמה לה לחוש כה שמנה. בגרביונים האדומים היתה "רכבת" אבל מגפיה השחורים כיסו עליה. במעילה שני כפתורים היו חסרים. השלג, כמו החיים, מצא אותה לא מוכנה.

היא חשבה שאולי תרצה לקרוא את מכתבו של ג'פרי שוב, ולכן היא שמה אותו בתוך הקלסר, ביחד עם המאמר שלה. מחוץ לחדרה היא עצרה את נשימתה כשהרוח הקפואה חתכה את פניה כמו סכין. אופניה היו שעונים אל הקיר. בדרכה לבאנבורי היא רכבה דרך הגנים שהשלג כיסה אותם ואת עליהם הנבולים. השלג ירד על הדרך ועליה, מכסה את משקפיה ומעוור אותה.

כשנאבקה עם הרוח והשלג, חשבה על המכתב של ג'פרי והיתה מרוצה מהחלטתה להתחיל לקחת גלולות. היא פנתה. לפתע הגיחה מכונית כחולה כהה מהרחוב הסמוך, החליקה על הכביש, פגעה בגלגל האופניים שלה וברגע הבא היא עפה באוויר לעבר העשב בשוליים, כשמשקפיה וכל חפציה נזרקו והתפזרו מסביבה. המכונית נעצרה בחריקה והנהג קפץ מתוכה. היה לו שיער בלונדיני-כהה ופניו היו חיוורות כמו השלג.

"הו, אלוהים! אני מצטער!" אמר, "הייתי צריך להסתכל. את בסדר?"

הארייט התיישבה בצד, רועדת ותוהה אם היא בסדר. בסיס עמוד השדרה שלה כאב. חצאיתה היתה מורמת, רגליה הארוכות בגרביונים האדומים ומגפיים שחורים רעדו כמו משוגעות ושערה הכהה כיסה את פניה.

"אני בסדר", היא התנשמה בכבדות. "זו היתה אשמתי. הייתי צריכה לנקות את השלג מהמשקפיים. לא יכולתי לראות את הכביש. אני מאוד מצטערת".

"בדרך כלל אף אחד לא עובר בכביש הזה", הוא אמר.

"זה קיצור דרך. הייתי בדרכי לשיעור. אלוהים, היכן המשקפיים שלי?"

"הנה הם". הוא הרים אותם וניקה את העדשות עבורה. "את בטוחה שאת בסדר? את מאוד חיוורת. את יכולה ללכת?"

הוא לקח את ידיה ועזר לה בעדינות לקום על רגליה, וכשהיא התנודדה מעט, הוא הניח את זרועו מסביבה. הארייט הרכיבה את משקפיה וכשהביטה בו ראתה לפתע שזה סיימון וויליארס, והיא הסמיקה.

"היכן המאמר שלי?" מלמלה והוא הביא אותו משולי הדרך.

"חבל ששמת אותו בקלסר. השלג היה עשוי למחוק את הדיו וזה היה יכול להיות תירוץ מצוין לא להגיש אותו. תראי, אני באמת חושב שמוטב שאקחך לבית החולים."

"אני בסדר. אני חייבת ללכת לשיעור."

סיימון הביט על אופניה המעוכים. "טוב, את לא יכולה להגיע לשם על אלה". אמר בחיוך. "אני אבקש מהמוסך לאסוף אותם."

פתיתי שלג נחו על שיערו הבהיר.

"מה שאת זקוקה לו הוא כוסית ברנדי. יש לי ברנדי בדירה שלי. בואי ואני אטלפן בשבילך ואודיע שאת חולה".

הוא עזר לה להגיע למכוניתו. "את באמת חייבת ללכת לשיעור?"

היא הנהנה.

"איפה זה?"

"רחוב הלארטון 44."

"תיאו דוטון?"

"אתה מכיר אותו?"

"הוא הנחה אותי בשנה הראשונה עד שהבין שאני מקרה אבוד."

הוא התיישב לידה בתנוחה עצלה, נוהג ביד אחת. הוא לבש מכנסיים אפורים-כהים, חולצה שחורה ומעיל בצבע כחול בהיר. עיניו סקרו אותה בדרך משועשעת ומהורהרת.

"אני חייב להגיד שזו דרך מאוד לא רגילה להיפגש, אבל אני מאוד שמח שנפגשנו. באיזו מכללה את לומדת?"

"סנט הילדה."

היא שמה לב שהוא לא הציג את עצמו. הוא הניח – ובצדק – שהכול הכירו אותו.

"למה לא נפגשנו קודם?"

"אני עסוקה."

"תיאו קורע לך את התחת?"

הוא עצר את המכונית בתחנת דלק ויצא החוצה לדבר עם המתדלק. הארייט הזיזה את המראה בצד הנהג והביטה בעצמה. לא כל כך גרוע. תודה לאל שהיא חפפה את שיערה.

היא לא יכלה להאמין. סיימון וויליארס אוסף אותה. היא שלחה אליו מבט קצר, מתפעלת משיערו הבלונדיני, תווי פניו העדינים, שפתיו המגולפות ומעט אכזריות והשיזוף המושלם שלו.

"בואי ותשתי משהו אחרי השיעור", הוא אמר כשנכנס למכונית.

"הו, אני לא... כלומר, אין לך..."

"יהיו שם עוד אנשים."

הו, אלוהים. היא ידעה מי הם יהיו – דוגמניות ושחקניות מלונדון. הוא קרא את מחשבותיה.

"לא אף אחד מפחיד. אני אדאג לך. בבקשה." קולו נהיה צרוד ומלטף. "הניחי לי לפצות אותך לאחר שכמעט הרגתי אותך."

הם עצרו מחוץ לביתו של תיאו.

"תבואי?"

"כן, אני אשמח."

כשנהג משם, גלגלי מכוניתו מתיזים שלג, היא הבינה שוב שהוא הניח אוטומטית שהיא יודעת היכן הוא גר. והיא אכן ידעה.

כשהלכה בשביל המושלג, מוחה היה עסוק בפגישה עם סיימון וויליארס. היא נמשכה אליו מאז שראתה אותו משחק את בריק בהפקה האוניברסיטאית של "חתולה על גג פח לוהט". היא ידעה כי סיימון היה פלייבוי עם הרבה כסף ומוניטין גרועים. היא ידעה שחבריה לקולג' ביקרו בחומרה את אורח חייו. הארייט ניסתה להעמיד פנים שהיא מסכימה עמם, אך בהיחבא רצתה להיות חלק מעולמם.

"הנפילה היא קלה, אבל אין דרך חזרה", מלמלה לעצמה כשלחצה על הפעמון. ילדיו של תיאו דוטון התנפלו עליה. "תיקחי אותנו להחליק אחר הצהרים?"

שכרון הפגישה עם סיימון השתלט עליה. "אוקיי. אני אחזור ואקח אתכם בשתיים וחצי". אמרה.

"זה הרבה יותר טוב", אמר תיאו, מצית עוד סיגריה. "השתמשת בדמיון שלך."

עיניו החדות הביטו בה מאחורי משקפיו והוא ליטף את זקנו. "את לא מרוכזת היום", אמר. "מישהו הצית בך להבה. מה קרה? החבר שלך לא מגיע?"

הארייט צחקה. "חוסר שינה... ואני פשוט אוהבת שלג. אני מצטערת אם אני לא מרוכזת. הופלתי מאופניי בדרכי לכאן. לא נפצעתי אבל אני קצת בהלם".

היא קיוותה שהאנשים בדירתו של סיימון לא יפחידו אותה מאוד. היא צריכה ללכת הביתה ולהחליף את בגדיה למשהו יותר מתאים. אבל מה? היא תהתה אם עליה למהר ולבזבז את יתרת ההקצבה החודשית שלה על סוודר חדש. עדיף שלא תאכל במשך יומיים.

ברבע לשתיים עשרה תיאו הוציא בקבוק של שרי. "יש שני סוגי שרי באוקספורד: אחד לבישול והשני לשתייה. לפעמים מערבבים בין שניהם, אך לא בביתי. אני חושב שאחר כך כדאי לך להיכנס למיטה. לבד."

הוא מזג את השרי לכוסות מבריקות.

"הבטחתי לילדיך לקחת אותם להחליק", אמרה הארייט.

מכונית ירוקה כהה המתינה לה מחוץ לביתו של תיאו. גבר יצא ממנה. הוא עישן סיגריה והיה לו שיער ערמוני ומבט פראי. הארייט זיהתה אותו מיד כאחד מחבריו של סיימון – מארק מק'אוליי.

"סיימון שלח אותי להביא אותך", אמר. "הוא חשש שתצטנני, כאילו שמישהו יכול שלא להצטנן במזג האוויר המחורבן הזה. את בסדר?" הוא הוסיף כשנכנסה למכונית. "סיימון אמר שהוא פירק אותך לחתיכות."

"כואב לי קצת בתחתית עמוד השדרה. יהיו שם הרבה אנשים?" שאלה.

"כעשרים, כולל גברת או שתיים שלא ישמחו שאת מופיעה בזירה." הוא העיף מבט לעברה מזווית עינו וצחק.

הארייט חשה עצבנית ונרגשת בו-זמנית. "אתה חושב שאני חייבת ללכת?"

"זה יעלה לי בראשי אם לא."

"הייתי רוצה לקפוץ הביתה ולהחליף בגדים", אמרה.

"אל תחליפי כלום. סיימון אוהב דברים חדשים ואת ללא ספק שונה."

"הוא נחמד אלי רק בגלל שהוא הפיל אותי מהאופניים."

"סיימון," אמר מארק, "לעולם לא עושה דבר כדי לרצות אף אחד, מלבד את עצמו."