המשך קורותיה המטופשים של הארייט. הנה איבדתי את שלושת הקוראים שעוד נשארו לי....
נורא דחוף לי לומר שהזדעזעתי מהקלדת "היצירה" הזו. היום אף אחד לא היה מפרסם ספר כל כך לא פוליטיקלי קורקט תחת ההגדרה "רומן רומנטי". הזלזול באישה מעולם לא היה כה גרוע. הרשיתי לעצמי גם להעיר הערות תוך כדי. איטרנלי, נא לא לשלוח לי מיילים נזעמים.
הארייט מעולם לא ראתה שום דבר כמו חדר האורחים של סיימון – שטיחי פרווה, צמחים טרופיים ענקיים, וילונות משי ירוקים ואש צוהלת שריצדה על כריכות הספרים. על הקמין הצטברו תמונות חתומות של שחקנים ושחקניות. אנשים זוהרים הילכו בחדר כמו חיות בג'ונגל. ואז, הזוהר מכולם – סיימון – ניגש לקבל את פניהם. הוא לקח את מעילה של הארייט, ואז את צעיפה, ואז את משקפיה.
"אינני רוצה שתראי שום פגם", אמר, נושק ללחייה. "היא לא מתוקה?" הוסיף, פונה למארק.
"כן", אמר מארק, "מתוקה מדי בשבילך. זה מה שמדאיג אותי."
סיימון נתן להארייט כוס יין לבן וקר כקרח ואצבעותיו נגעו בשלה בעדינות.
הארייט הביטה דרך החלון.
"השלג כל כך יפה, לא?" שאלה בקול מתוח.
"אנחנו משתדלים להיות יפים", אמר, מחייך אליה. "שבי לך ותיהני מהנוף. את לא חייבת לפגוש אף אחד מהאנשים המשעממים האלה."
היא התיישבה על כסא קטיפה שחור, מנסה להתמזג עם הוילונות הירוקים. היא מעולם לא ראתה כל כך הרבה אנשים אקזוטיים, וריח החדר היה אקזוטי אף הוא. אלה לא היו רק האנשים הזוהרים שהריחו מבושם יקר. לזה נוסף גם ריח של עץ תפוח שבער באח והריח הכבד של זרי איריס ענקיים שעמדו בתוך אגרטלים כחולים על השולחן. והיה ריח נוסף, קל יותר, שהיא לא יכלה לזהות.
"סיימון", אמרה ג'ינג'ית חלקלקה עם שפתיים אדומות ולוהטות, "האם אפשר להסיט את הוילונות? כל האספסוף מסתכל פנימה."
"ידידתי כאן", אמר סיימון, מחייך לכיוונה של הארייט, "והיא נהנית מהנוף, אז אנחנו נשאיר את הוילונות כפי שהם."
הבחורה האדמונית ועוד בחורה בלונדינית בחולצה לבנה הביטו אחת בשנייה.
יפהפייה הופיעה בדלת, לבושה במעיל פרווה ומכנסיים. אף אחד לא שם לב אליה, והיא יצאה ונכנסה שוב.
"דיידרה!" כולם התרגשו.
"אני מותשת". היא אמרה. "לא ישנתי. שמישהו ידליק את הפטפון."
"חברי הטוב החלבן אומר שאינני ישנה מספיק", שר פאטס וואלר.
מארק מק'אוליי נכנס, התיישב ליד הארייט ומילא שוב את כוסה. "מה אתה רוצה לעשות אחרי הקולג'?" שאלה הארייט.
"חשבתי שאנסה את מזלי בחינוך."
"לא ידעתי שאתה רוצה ללמד, מארקי". השתאתה דיידרה. "אתה שונא ילדים."
"אני יודע, אבל זה ייתן לי הפסקה של שנה למצוא את דרכי. זו לא עבודה קשה מדי, ואחרי שנה אולי אחליט מה אני רוצה לעשות."
על הקיר ממולה היתה תלויה תמונה של נערה יפהפייה עם שיער ארוך ועצמות לחיים גבוהות.
"מי זאת?" שאלה את מארק.
"בורזוי, אשתו לשעבר של סיימון", אמר.
"למה הם נפרדו?"
"זה היה בלתי נמנע, יקירתי. הם בילו יותר מדי זמן בוויכוחים עם המראה מי יותר יפה. בורזוי עכשיו מצליחה יותר מסיימון וזה לא עוזר. היא גם מאוד מפונקת."
הוא הביט בהארייט משועשע. "משום כך הוא מחבב אותך."
"בלתי אפשרי".
"אני מתערב איתך שזה כך. וזה מה שמעצבן את קלי." הוא החווה בראשו לעברה של האדמונית שפלרטטה בהחלטיות עם שחקן נאה. "היא היתה בטוחה שהיא הבאה בתור."
הו, אלוהים, חשבה הארייט. אבל מצב רוחה העפיל.
שתי נערות נוספות נכנסו מהשלג. "הכול נראה כה לבן ובתולי", אמרה אחת מהן, מתנערת כמו כלב ומשאירה פתיתים של שלג וטיפות מים מסביבה.
"אינני מכיר אף בתולה", אמר השחקן. "זה דבר נדיר בימינו."
"מופאט ווילסון היא בתולה", אמרה דיידרה. "היא אף פעם אינה חושפת דבר חוץ מנשמתה."
"בשביל מה היא שומרת את זה?" שאל מארק.
"בשביל הגבר שהיא תינשא לו. היא חושבת שזה משהו שניתן לבעל, כמו זוג חפתים, ביום הנישואין."
"אני מעדיף לקבל חפתים", אמר מארק, מרוקן את כוסו.
"זה צריך להיות משעמם ללכת למיטה עם בתולה", אמרה דיידרה, מביטה ישירות על סיימון. "הן לא יודעות כלום."
הארייט הרימה את עיניה. סיימון הביט עליה. הוא העניק לה את אחד מחיוכיו המהירים והמרושעים. הוא יודע, חשבה, מבוהלת, וחשה שהיא מסמיקה. הו, למה לעזאזל לבשה את הסוודר האדום?
היא הפנתה את פניה הבוערות, כדי לקרר אותם על זגוגית החלון. היא החזיקה את פניה שם במשך הרבה זמן.
"כשהייתי ילד, אהבתי לפוצץ בלונים ופקעות", אמר סיימון ברכות. "תמיד אהבתי לבקע באצבעי ניילון בועות. אני אוהב בתולות. אפשר לעצב אותן לפני שיש להן זמן למצוא לעצמן הרגלים רעים."
היתה שתיקה ארוכה. הארייט קמה וצלעה לעבר השירותים. לבה דפק בחוזקה, אך מחשבותיה, למרבה הפלא, היו חולמניות. היא פידרה את פניה באחד מהפודריות של סיימון. כשנכנסה בחזרה לחדר, כל האנשים החלו לעזוב.
"אני צריכה ללכת", אמרה הארייט במהירות.
"אנחנו רק הולכים לאכול", אמר סיימון.
היא לא רצתה לאכול. היא ידעה שהיא סוף סוף עומדת מול מישהו שהוא כל כך מקסים, שאם היא תניח לו לעשות זאת, הוא ימצה את כל ישותה. היא הרגישה שהיא עומדת על סיפו של משבר נורא. היא רצתה להיות לבדה על מנת לחשוב.
"הבטחתי לילדים של תיאו לקחת אותם להחליק".
"באמת", אמר סיימון, "הם לא יכעסו."
"הבטחתי".
"אוקיי. רק אם תחזרי יותר מאוחר."
"יימאס לך לראות אנשים עד אז."
"רק אנשים מסוימים. עוד לא התחלנו אפילו."
הוא עזר לה ללבוש את מעילה, וכשסידר את הצווארון, הוא הניח לידו להחליק כאילו במקרה לאורך שיערה.
"אני אסיע אותך", אמר.
"לא", גמגמה, "אני מעדיפה ללכת."
אבל כשצעדה על השביל, הוא תפס בקצה צעיפה האדום ומשך אותה בחזרה אליו, עד שעמדו פנים אל פנים.
"את מבטיחה לחזור?"
היא הנהנה. היא יכלה לראות את הנמשים על אפו. עיניו היו כמעט בגובה של עיניה. הוא כמעט לא היה צריך לכופף את ראשו כדי לנשק אותה. טעמו היה של יין לבן וסיגריות צרפתיות. היא חשה שבטנה נמסה וברכיה פקות, כמו שהיה כתוב בכל הספרים, אבל מעולם לא קרה לה עם ג'פרי.
היא ניתקה את עצמה ממנו ורצה במורד הרחוב, אינה מרגישה אפילו את הרוח הקפואה. כשפנתה בפינה, היא הפתיעה שני סטודנטים בצחוק פרוע.
היא הדביקה גם את הילדים במצב רוחה המשוגע. הם נסעו ל"הינקסי היל", צועקים בגרון ניחר וצורחים בעונג כשהמזחלת החליקה במורד גבעה שקטה, משליכה אותם אל השיחים וקפלי השלג.
סיימון וויליארס נישק אותי, היא רצתה לצעוק אל הגבעות הלבנות, והאושר מילא אותה כשחיבקה את הילדים. הם לא רצו שתלך.
"תישארי לתה", התחננו, "יש עוגיות שוקולד."
"להארייט יש תוכניות אחרות", אמר תיאו דוטון, שפתח לקראתם את הדלת.
"תשמרי על עצמך, הארייט. נסי להימנע מגן עדן אם הוא יוביל אותך לגיהינום."
האם זה כל כך ברור לכולם? תהתה הארייט, כשדילגה בשלג לעבר דירתה.
כשחזרה אל חדרה, היא הביטה בתמונתו של ג'פרי, מחייך בביטחון עצמי ומחבק מחבט טניס. התמונה מחמיאה לו, חשבה. היא הביטה באחותה הגדולה – התמונה של סוזי – שנראתה זוהרת ביום חתונתה, נשענת על זרועו של פיטר. זו היתה אחת מבעיותיה של הארייט : להיות מושווית לאחותה היפהפייה והחטובה, שהיתה לה שליטה עצמית ומעולם לא חטאה באכילת יתר ולא גילתה עניין יתר בגבר, עד שידעה שנלכד ברשתה. הארייט ידעה עד כמה סוזי היתה משוגעת על פיטר, העשיר והזוהר, כיצד היא המתינה כל היום, כוססת את ציפורניה בעצבנות, עד שהתקשר, וכשהוא כבר התקשר, היה לה האומץ לומר: לא, אני לא יכולה הערב, או מחר, או מחרתיים, ואני נוסעת לסוף שבוע, ולשחק בו בקשיחות עד שהוא כרע על ברכיו והציע לה נישואין.
איך היא יכולה היתה אי פעם להאמין ביופייה, בזמן שאכלה כל כך הרבה עוגות קצפת, חייתה תחת צלה של סוזי וגירשה גברים משום שהיתה נחמדה מדי מוקדם מדי? היא צריכה לנסות ולהיות הגיונית עם סיימון.
מה היא תלבש? על החולצה האפורה היה כתם, הסוודר האדמדם איבד את גמישותו בכביסה, היא הזיעה בשמלה החומה כשהיתה עצבנית במסיבה, הג'ינס שלה היו נקיים אבל כיסו את רגליה שהיו החלק היפה ביותר בגופה, והם היו כה צמודים שהיו עלולים להשאיר סימן על גופה כשתפשוט אותם. אבל היא לא עומדת לפשוט אותם, אמרה לעצמה בכעס. הרצפה היתה מכוסה בבגדים. המים החמים הספיקו רק למקלחת קצרה מאוד. היא היתה כל כך עצבנית ששטפה את פניה פעמיים, חתכה את עצמה שלוש פעמים כשגילחה את רגליה, ואז חזרה אל חדר האמבטיה לשטוף את כפות רגליה, במקרה וסיימון היה מאלה שאוהבים לנשק את כל כולך. אז היא מרחה את גופה בקרם הידיים של בעלת הבית שלה ופידרה את עצמה בפודרה צרפתית.
בחדר השינה היא בחנה את גופה העירום במראה.
היתה נקישה על הדלת. היא קפצה ממקומה בתחושה של אשמה וכיסתה את גופה במגבת.
"את יוצאת, יקירתי?" שאלה בעלת הבית שלה, מרת גלאס. "יש מרק חם אם את רוצה לאכול."
"אני הולכת למסיבה", אמרה הארייט. "אני ככל הנראה אישן אצל חברה, אז אל תדאגי אם אני לא חוזרת." השקר בא לה בקלות.
"את צודקת שאת לא סומכת על הנהיגה של הבחורים הצעירים האלה", אמרה מרת גלאס. "לא יזיק לך לצאת קצת וליהנות לשם שינוי."
"אני אעשה סדר רציני מחר", אמרה הארייט, מעקמת את אפה בגלל מגע הקור של הדיאורדורנט בבית שחייה. רגלה עדיין דיממה. זו ללא ספק ההתרגשות הגדולה שזורמת בעורקיה.
היא לבשה תחתוני תחרה שחורים וחזייה שחורה עם סרט אדום שקנתה לכבוד הפגישה עם ג'פרי. התחתונים כמעט ולא כיסו דבר והסרט האדום היה יותר מדי, אז היא תלשה אותו.
הסוודר השחור שלה היה מתחת למיטה. היא יכולה ללבוש אותו עם החולצה האדומה. היה כבר מאוחר. ומה עם סיימון לא רצה לחכות עוד ויצא בלעדיה?
למרבה הפלא שיערה ציית לה. היא התבשמה מבקבוקון שקיבלה מסוזי כמתנת חג המולד, וקיוותה שריחו אינו מתנגש עם הריח של הפודרה הצרפתית.
(טוב, די כבר עם התיאורים האלה!!!!)
-
היא מיהרה ברחוב וחשה יותר ויותר עצבנית ומתוחה. אולי יש לה ריח לא נעים מהפה? היא עצרה וקנתה מסטיק. החלונות בביתו של סיימון היו חשוכים. הוא יצא, חשבה בבהלה, אחת מהיצורים הזוהרים הצליחה לפתות אותו. לא, היה מעט אור שנצנץ מבעד לוילונות המשי הירוקים. קבוצה של אנשים יצאה מהדירה.
"אני חושבת שלא יפה מצדו של סיימון לזרוק אותנו החוצה בקור הזה", אמרה דיידרה, מעצבת כדור שלג וזורקת אותו על אחד מהבנים, וכל החבורה נעלמה אל תוך הלילה. הארייט השליכה את המסטיק שלה. הוא נחת על השלג מבלי להשמיע צליל. הדלת היתה פתוחה, כשנכנסה אל השביל. סיימון הופיע מתוך החשיכה, שיערו מבהיק באורות הפנסים.
"חשבתי שברחת", אמר.
"הייתי רטובה. הייתי חייבת ללכת ולהחליף בגדים."
הוא הושיט את ידו ונגע בלחייה. "את קפואה, בואי תיכנסי."
שלושה אנשים בלבד נשארו בסלון. "יאללה, חבר'ה" אמר סיימון, "הגיע הזמן ללכת."
הארייט עמדה ליד האח. היא הרגישה נורא נבוכה.
"נו", הוא אמר בתקיפות, "צאו בבקשה."
"כולם נפגשים במסיבה של סרינה יותר מאוחר", אמרה דיידרה שחזרה פנימה ונישקה את סיימון על לחיו. "היא מצפה לך, סיימון, אז אתה חייב לבוא."
"לא הערב, יקירה. תגידי לסרינה שהיתה לי פגישה יותר חשובה." הוא הביט בהארייט. "עכשיו, לילה טוב, יקיריי." הוא טרק את הדלת בפניהם, פנה אליה וחייך אותו חיוך מהיר ומושחת.
"היא היתה מאוד נבוכה", אמרה הארייט.
"היא תתגבר", אמר סיימון.
הוא הוסיף מעט בולי עץ לאח, מכסה את הלהבה ומעמעם את האור בחדר. הוא נתן לה משקה. היא נאחזה בכוס על מנת להפסיק את הרעש בידיה, וגמעה בשקיקה. עבר הרבה זמן מאז השעועית האפויה.
סיימון נעלם בחדר אחר. היא הרגישה כאילו היא לבדה ביער שומם והאינדיאנים – או פולשים אחרים – אורבים לה חרש מאחורי השיחים, אבל היא לא ידעה מתי או איפה הם יתקפו. סיימון חזר עם שאריות של פשטידה על מגש.
"בסוף לא אכלנו צהרים. את רוצה קצת?"
היא הנהנה.
סיימון אכל פרוסת פשטידה. "את בסדר אחרי התאונה, נכון? שאל אותה בפה מלא.
"רק כמה חבורות, זה הכל".
"אני חייב להסתכל בהן אחר כך".
לבה פעם בטירוף. הלהבות התגנבו במעלה פניו. היא קפצה ממקומה כאשר קול התבקעות העצים נשמע.
"תירגעי", אמר סיימון. "לא ראיתי מישהי כל כך מבוהלת כמוך. מה גורם למבט המפוחד הזה שבעינייך? נאנסת כשהיית ילדה? היו לך הורים קפדניים? מישהו התעלל בך בבית הספר?"
(מה זה עניינך, לכל הרוחות??)
הוא שם תקליט על הפטפון. זה היה קונצ'רטו לפסנתר של מוצרט. "בואי ושבי על הספה. לא, לא במרחק של שני מטרים." הוא לקח את ידה ונשק לה.
"אני חושבת שהיית מצוין בחתולה על גג פח לוהט", אמרה.
"אני יודע שהייתי מצוין", אמר. "אז מיצינו את הנושא הזה."
ידו על משענת הספה הירוקה נעה לכיוון שיערה, אך הוא לא נגע בה. הוא נעצר והיא חששה שהוא לעולם לא יעשה זאת. החום בחדר היה בלתי נסבל, היא יכלה להרגיש את הזיעה מבצבצת בין שדיה.
"את כל כך יפה", אמר בקול שקט ויציב, ואז נישק אותה. בתחילה זרועותיה היו שמוטות לצדה, אך לפתע הן התרוממו במהירות ונכרכו סביב לצווארו, והיא נישקה אותו בכל כוחה. ידיו נעו על כל גופה והיא נרתעה ממנו. "לא".
"כן, כן."
"אתה תחשוב שאני קלה להשגה".
"אני לא חושב ככה. אני רק חושב שאת לבושה יותר מדי, זה הכל." והוא הסיר את עגיליה והניח אותם על השולחן, ואז הוא חלץ את נעליה.
"לא", התנשמה בכבדות, נרתעת כשאצבעותיו חדרו אל מתחת לחולצתה.
"מותק, תפסיקי להתנגד. אני מסרב לעמוד מחוץ לחדרך כל לילה, כמו פרחים בבית חולים."
(תסלחו לו, זה היה הרבה לפני חיים רמון)
הארייט התנשמה. "קראת את המכתב של ג'פרי!"
"הרמתי אותו מהשלג. אני שמח שהוא שמח שהתחלת לקחת גלולות. אני יותר שמח ממנו."
"אסור לך לקרוא מכתבים של אחרים", אמרה בכעס.
"אני חייב, ורק כדי לגלות את כל הדברים הנחמדים שאומרים עלייך. ספרי על ג'פרי. מה הוא עושה?"
"הוא ביולוג ימי".
(היי! אולי זה בכלל ג'ורג' מסיינפלד!)
"אה, טוב, לא כולם מושלמים."
"הוא בחור חכם", אמרה הארייט בהתגוננות, "הוא הגיע מפליימות' לא מזמן".
"זה בלתי אפשרי להגיע מפליימות'. אפשר רק ללכת לשם". אמר סיימון. הוא הושיט את ידו שוב לחזייתה.
"זה מוקדם מדי", מלמלה, "אני בכלל לא מכירה אותך."
"את מדברת יותר מדי", אמר, "לא שמעתי כל כך הרבה שטויות על משהו כה נחמד." הוא החל להסיר את הסוודר שלה.
"אל תפחדי", אמר כשלפתע היתה ללא כל בגדיה ומשך אותה אל השטיח לצדו. ריח התפוח מבולי העץ שבאח התערבב בריח החייתי של הפרווה הלבנה שליטפה את גבה. היא איבדה את הרצון החופשי שלה. זה עומד לקרות, היא חשבה בפחד.
"זה יכאב?"
"את כל כך תתרגשי שלא תרגישי כלום", לחש.
לאחר מספר דקות הקונצ'רטו של מוצרט הסתיים והרעשים היחידים בחדר היו התנשמויות כבדות וצליל הפיצוח מהאח.
מאוחר יותר הם עברו אל חדר השינה, ובאמצע הלילה היא קמה פעם אחת והלכה לשירותים. היא הביטה בבבואתה בראי, מחפשת סימנים של פריצות. היא היתה מעט מאוכזבת לגלות שהיא לא השתנתה בכלל, חוץ מפניה שהיו סמוקות ועיניה שזרחו. היא תהתה מדוע היא איננה חשה אשמה כלשהי והבינה שזה בגלל שהיא אוהבת אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: