זמנים משונים עוברים על כוחותינו. גוף אחד במרחב (להלן: אני) אינו מביא תועלת, אינו מייצר כלום, רק עובר מארוחת חג אחת למשניה, ישן ורובץ.
ביום ראשון חלמתי על כריזמה קרפנטר (קורדיליה, "באפי" ו"אנג'ל"). היא ישבה עם ג'וס וצוותו והם דיברו על אופציות לתוכניות חדשות. השולחן היה שולחן ישיבות ארוך, מכוסה כולו בניירת. ג'וס ישב עם הרגליים על השולחן ועישן סיגר.
כריזמה טלפנה להזמין לכולם צהרים ממקום שעושה טייק-אוויי של קוסקוס. הבחור בטלפון מנה באוזניה את כל המנות שהם מציעים, בכל מיני שילובים, עם כל מיני ירקות וכל מיני בשרים. המסכן רק רצה לעזור לה להחליט וסיפר לה על המנה שהוא הכי מעדיף, אבל היא בתשובה צעקה עליו בעוקצנות: Narcissism much?
שתהיי לי הסכו"ם
בערב הלכתי לאחותי לארוחת חג. מכיוון שאמא שלי בגבס (כן, כן), אחותי עשתה (כמעט) הכול. ביד אחת היא קצצה פטרוזיליה, ביד השנייה היא החזיקה תינוקת צורחת, ביד השלישית היא תיבלה את הדגים, וביד הרביעית היא מנעה מהתינוקת השנייה להוציא את כל הכלים מהארונות.
עכשיו, בתור משפחה שארומה פולנית חזקה שורה עליה, היינו צריכים בכל החגים לשבת לשולחן בנימוס ובידיים שלובות, לבושים בחולצות לבנות ומגוהצות למשעי ומריחים מבושם חריף מעורבב בניחוח קל של גפילטע. אז היינו.
במקום זה, התרגלתי כבר שאני שייכת למשפחה לא שפויה, ואנחנו מסבירות את זה גם לתאומות. שיתרגלו מעכשיו.
אחותי היתה כל כך מפורקת שהיא הודיעה שהיא לא מסוגלת לעשות עוד דבר. נשות פנטסטיקו, עוד מוורשה, מסוגלות להאציל סמכויות רק מתוך ייאוש ואפיסת כוחות. או על ערש דווי.
לפעמים הן מתחרטות על זה.
אבא שלי שכח את הכיפה ואת המשקפיים, אז לא עשינו קידוש. אחי חלה ובכלל לא הגיע. לא לכולם היו מזלגות אז אחותי ואני ישבנו כתף אל כתף וחפרנו בידיים בקוגעל השחום (שאחותי, אגב, תמיד מפליאה איתו). ואת כל הארוחה אכלנו על הצלחות הקטנות של המנה הראשונה. הכול לפסקול ילדה אחת שרצה בבית ושרה "שנה תודה, שנה תודה!" ועוד ילדה שמדי כמה דקות תבעה "עוד לקם".
כשהיינו ילדות, אמא שלי היתה גוערת בנו ואומרת שאם נריב בראש השנה, זה יהיה סימן לכל השנה. היום אני יודעת שהשנה הבאה תהיה סימן לכל מה שאני אחליט שהיא תהיה. המשפחה שלי היא סתם סימן לטירוף זוחל וידוע מראש.
על ישבנים ופסטה
הלילה חלמתי שאחותי ואני ועוד מישהי שותפות בחברה ומחפשות משקיעים למיזם חדש. על כן הזמנו את הבי-ג'יז לאורגיה ושיחה על תשֹואות. השותפה השלישית כבר פרשה לחדר השינה עם אח אחד, ואחותי ואני נשארנו עם שני האחים הנותרים. אחותי דיברה ביזנס ואני התמקדתי בבארי גיב.
בארי הציע לי את קערת סלט הפסטה, ואני דליתי לי בכף העץ שתי פרוסות של קישואים ולעסתי אותן בעדינות, כי כשיש טסטוסטרון באוויר, אני לא אוכלת בידיים. בכל זאת, צריך לשמור לפחות על מראה של תרבותיות. אבל כשהוא המשיך להאכיל אותי, כבר שאלתי אותו אם הוא רוצה לעבור למיטה. המיטה תפוסה, הוא אמר. אז אפשר לג'קוזי, עניתי לו.
אחותי, לפעמים את צריכה להיות קצת יותר זריזה. פחות ביזנס ויותר פלז'ר, זה מה שאני אומרת.
אבל האמת שאין לי אל בארי כלום, לעומת אחותי, שבנערותה היתה קרועה על התחת שלו וידעה עליו הכול, החל מהחלפת נוזלים עם ברברה סטרייסנד וכלה באובדן האח הקטן, אנדי, שנפטר כתוצאה מסיבוכים של התמכרות לסמים. היום היא מתעניינת בישבנים אחרים, ובעיקר עסוקה בלמרוח עליהם משחה נגד תפרחת חיתולים.
נראה לי שכל הפארסה המגוחכת הזו נולדה כי צפיתי אתמול בקליפ הזה...
... וחשבתי לעצמי שאומנם חזרה הגיזרה הגבוהה (וטוב שכך), אבל זה כבר מוגזם. מצד שני, אם כבר גיזרה גבוהה, לפחות שיהיה ארוז שם טוסיק קטן וחמוד, כמו אצל דידקטיב וודי הויט, שמסתובב כל הימים במסדרונות עם חולצות כפתורים מגוהצות וישבן מהודק בתוך ג'ינס כחול, ומפריע לי להתרכז (1:43 בקליפ).
טוב, כדאי שאני אלך לפני שהפוסט הזה יתדרדר עוד יותר.
שנה טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: