miss kitty fantastico

כבר כמה זמן שנראה שהבוסית שלי לא מרוצה מהעבודה שלי. למה נראה? כי היא לא קראה לי חלילה ואמרה לי את זה פנים אל פנים, אלא היתה מחכה שאלך הביתה ואז "מנקה" לי את החדר. יום אחד הייתי מגיעה בבוקר ומוצאת את השולחן שלי ריק, כולל דברים שהייתי צריכה לטפל בהם, וביום שלמחרת הייתי מוצאת את המדפים שוממים מתכולה.

כשהמנכ"ל (בעלה) נכנס אלי לחדר יום אחרי פורים ופתח במילים "אני רוצה להחזיר את הגלגל לאחור", כבר ידעתי מה הוא עומד להגיד, כי כבר שבועיים- שלושה לפני כן צפיתי שעומד להגיע משהו גדול.

כך חזרתי (כמעט) אל נקודת ההתחלה: להיות קלדנית בחדר פנימי ללא חלונות וללא עניין. את האבל על המשרד הפרטי של עוד לא סיימתי לעבד.

לאחר שהייתי ה- Teacher's Pet של הבוסית שלי, היא כבר לא מדברת איתי.

היא גם כנראה לא מרוצה מהסיכום שלי עם בעלה שאמשיך להקליד את הדוחות של הבוס שלי שלעבר, כי היא לוקחת אותם לפני שהם מגיעים אלי ומקלידה אותם בעצמה (הבוס שלי לשעבר: "זה גם נראה בהתאם").

מאז שגיליתי את זה, אני חיה בחשש שהיא מחכה לסיבה לנשל אותי מעבודתי באופן סופני, שזה לא כל כך קשה כי כבר עכשיו מתחילה התקופה שהעבודה מתמעטת ומתדלדלת לקראת עונת המלפפונים המצומקים, ואז היא תוכל להגיד שאין מספיק עבודה לשתי קלדניות ותשלח אותי הביתה.

העניין הזה משפיע על מצב הרוח שלי מאוד. כבר חשבתי להתקשר למאמנת שלי ולבקש עזרה בעת משבר, אבל אז הבנתי שכל מה שהיא ואני יכולנו לעשות למען עצמי – כבר עשינו.

במשך שנים על גבי שנים ויתרתי על עצמי כי אמרתי לעצמי שיכול להיות יותר גרוע ואני צריכה להוריד את הראש ולהמשיך כדי לשמור על הסטטוס קוו. אבל לגוף שלי היו שיטות יצירתיות מאוד לאותת לי שהוא לא מרוצה, להזכיר לי להביט במראה ולהפסיק להשלות את עצמי שאני לא אומללה.

אני מנסה להוריד פרופיל גם היום כי אני חייבת לאלף את עצמי להישאר בתוך הקופסא, לסדר את עצמי יפה וראוי בתוך הריבוע שלה. אבל משהו בי מתמרד וכועס.

בגלל זה הכמעט.

כי מה שהשגתי לא נעלם פתאום.

אז אני שולחת פה משהו על פני המים שהוא לונג-לונג שוט, ה"הייל מרי" הדחוק ביותר שיש: אם מישהו מקוראיי שומע על עבודה בתחום ההוצאה לאור או העריכה או משהו "בשכונה", אפילו משהו זוטר וצנוע, אבל מגוון ומעניין ולא גורם למוות מוחי – אני יותר מאשמח.

יומיים לפני ראש השנה קרא לי המנכ"ל לחדרו, הושיב אותי מול שולחן הענקים שלו ואמר לי שהוא חשב על אפשרות להעביר אותי לתפקיד אחר. הוא הסביר לי במה מדובר ושאל אותי אם אני רוצה לחשוב על זה.

לפני חמש שנים הייתי נבהלת, נכנסת להיסטריה לטנטית, אומרת לא או מבקשת לישון על זה, כשכמובן לא הייתי ישנה בכלל.

אמרתי לו: "לא, אני לא צריכה לחשוב על זה. למדתי לא להגיד 'לא' לאתגרים והזדמנויות".

היה מישהו במשרד שתמיד אמרתי שאני לא סובלת, והיקום זימן לי לעבוד איתו.

אני אצטרך ללמוד דברים חדשים ולעסוק בכל מיני דברים שעדיין לא היו להם שם וצורה.

אבל היה לי טוב בבטן, אני כבר יודעת מי אני והדברים האלה כבר לא מפחידים אותי. אדרבא.

והיה עוד שיקול מרכזי: כבר שנה אני חנוקה היכן שאני. שמונה שעות ביום שתוּקה, מטושטשת פנים כאילו הייתי קורבן בעיתון, מחוקה. לא אני.

בחודש האחרון היו לי שתי הזדמנויות לחוות תדהמה (להתדהם?). הראשונה היתה כשהבוס שלי אמר לי שאני עושה רושם של עצורה ואצורה אבל יש לו הרגשה שאני לא באמת כזו, ועוד אף אחד לא הצליח "לפתוח" אותי מקצועית.

השנייה היתה כששוחחתי עם הבוסית הישירה שלי (שהיא גם אשתו של הבוס) אחרי החגים והיא אמרה לי "שלא תחשבי שאני לא יודעת מה קורה, אני יודעת מה את עוברת שם".

וזה לא כאילו דיברתי עם מישהו במשרד על הדברים האלו (אני חושבת שזה נורא לא סקסי לדבר רעות על אנשים מאחורי הגב, וגם לא להתקדם תוך כדי דריכה על גופות).

בינתיים עוד לא התחילו לראיין לי מחליפות, אבל התחלתי חפיפה, פן ופרמננט.

הדברים כבר התחילו לקבל צורה. זה לא קידום פר-סה (אבל קידום, כאמור, בשבילי), בעיקרון אני אצטרך לעקוב אחרי תיקים, להיות בקשר עם סוכנים ולדאוג שיהיו לנו כל המסמכים הנדרשים, לענות למיילים ועוד קצת בלה בלה אדמיניסטרטיבי. Been there, done that .

אתמול ההוא שאני עומדת לעבוד איתו, נכנס אלי ושאל אם אני יכולה לעזור לו במשהו. המצב קליל/דליל מבחינת עבודה, אז הלכתי לשבת איתו ואחר כך ביליתי שלוש וחצי שעות נטו בבדיקת אחד הדו"חות שלו.

למרות שזה לא הדבר הכי מרתק בעולם, הוואגינה שלי עיקצצה בסיפוק והקלאווסה שלי הודתה לי שהפעלתי אותה קצת לפני שהיתה צריכה לזמן איש מקצוע כדי לסלק את קורי העכביש.

וגולת הכותרת: אני מקבלת משרד משל עצמי! יהיו שם שידה וארונית ופרטיות ואימייל משלי.

וחלון!

בעבודות האחרונות שלי לא היו לי חלונות, תמיד עבדתי בחדר פנימי כלשהו. ואלוהים, אני כל כך מתגעגעת לאור שהוא לא פלורסנט. וללדעת מה קורה בחוץ: האם גשם או שמש, האם יום או ערב, האם האפוקליפסה כבר כאן או שהיא עדיין מברישה את הסוסים?

זאת שאני עובדת איתה עוד פעם באחת הקריזות שלה. מדי פעם יש לה תקופות שהאוויר בחדר נהיה סמיך מן הרגיל.

הפעם אני חושבת שהיא כועסת עלי (לא שיש לה על מה). או שסתם היא במחזור. כן, אני יודעת, זו אימרה שוביניסטית ואני שונאת שאחרים משתמשים בה, אבל זאתי, יש לה מצבי רוח שאללה יוסטור ולהקתו בריתות חינות וחתונות (ע"ר). צריך להציב עליה דגל לבן, אדום או שחור בכל בוקר כדי לדעת עד כמה צריך להיזהר באותו יום.

בזמן האחרון לא טוב לי בעבודה.

חלמתי שהבחורה שעובדת איתי מחייכת אלי ואומרת לי: "אני מצטערת" וכשאני שואלת על מה, היא עונה לי שאני חייבת ללכת הביתה. לתמיד. משום מה אני לא מרגישה עצובה. אני רק חושבת שלא מגיע להם שאביא עוגה.

היא מארחת חברה במשרד, המגשיות ריקות ואין עבודה. בינתיים אני מסתכלת מה מהחפצים האישיים שלי אני יכולה כבר לקחת הביתה. יש בארונית שלי עוגה (אני טועמת לראות אם היא עדיין טרייה וחושבת שצביטה של עוגה בין אגודל ואצבע לא "תעלה" לי בנקודות) וגם צלחת עם פרוסות לחם וריבה לייט. על הלחם יש כבר עובש ירוק, אז אני זורקת את הצלחת. אני מוצאת גם אוסף של מטבעות ומסדרת הכול בקופסה שנראית כמו קופסת תכשיטים.

סוף היום. היא אומרת לי "מחר אני לא אהיה ואת עובדת בוקר" ואני חושבת לעצמי: האם אני לא עובדת כל יום בוקר?

פיטורין ואבטלה הם חרדה שיש לי כל הזמן בתת המודע, אבל לא ספציפית עכשיו (אין להם סיבה לפטר אותי, בדיוק להפך). אבל ההתעסקות בעבודה והתשישות הנפשית והמועקה שהיא גורמת לי נותנים את אותותיהם.

אני מרגישה ששמו אותי במקום לא טוב. רוב העצב נובע מכעס על עצמי.

אני חושבת מה המאמנת שלי היתה אומרת, ולא צריכה יותר מדי זמן מחשבה כדי לדעת.

אני יודעת שאני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני חמש שנים, אך משום מה מרגישה רילפס בסיטואציה הספציפית הזו. שיתוק בלתי מוסבר. חוסר יכולת לבחור ולבצע מבין אופציות הפעולה שלפניי.