זה היה הנושא של הסדנא השבוע, נושא קרוב אל לבי. מילים משמשות בפרוזה ושירה כאמצעי וכתכלית. אני אוהבת את שני השימושים: את הכלי שמי שמיומן בו, משתמש בו לעשות דברים יפים, כמו נגר עם מסור, ואת היופי של השפה.
בהתחלה כל אחד היה צריך לפתוח מילון, לרשום על פתקאות 3 מילים ולשים בקערה. הקערה עברה בין כולם, כל אחד היה צריך לשלוף 3 מילים ולשלב אותן בסיפור.
אחת המילים שלי היתה "רקיק", שלקחה אותי למחוזות של בית, חום, אוכל, שלווה. קראתי את הקטע שכתבתי ואורית אמרה שהוא "מתוק מדי". נראה לי שזה מה שהייתי צריכה באותו רגע: קטע מנחם ונעים, פרק של מנוחה בשבועות המעייפים שעוברים עלי.
אחר כך שני משתתפים רבו על חניה, אחד דיבר בגרמנית והשנייה ענתה לו בספרדית. לא הבנתי שום דבר ממה שהם צעקו אחת על השנייה (חוץ מהמילה "משטרה" שדומה בהרבה שפות), אבל בעצם משמעות המילים לא היתה חשובה.
בהמשך התבקשנו לכתוב שיר בג'יבריש על פרידה כואבת. היה יפה לשמוע איך כל אחד לקח את השפה המומצאת שלו לכיוונים אחרים. כשלא היתה משמעות לשיר, נותרה רק המוסיקה של השפה (ויכולנו גם להבין מה "המשורר" רצה להגיד למרות "השטויות").
גם את המוסיקה אני אוהבת. אני צריכה שתהיינה הקבלות מוסיקליות במשפט, שיהיה שם פרייזינג טוב, שלא תהיה תחושה שחסרה לי מילה או יש יותר מדי מילים. בגלל זה כשאני עורכת את עצמי, אני אוהבת לקרוא בקול רם. אם משהו לא עובד, תמיד האוזן תקלוט את זה. מוצא חן בעיני להתייחס לעצמי כאל מוסיקאית...
בחלק השני קראנו התחלה של משהו שאחד מחברי הקבוצה עובד עליו והוא קיבל משוב, ואז שיר של משתתף אחר.
אורית קיבלה את רשות הדיבור וההנחיה הראשית, כשהיא נותנת לאשכול לנוח ולהאזין. אשכול הוא איש חכם ומרגישים שהוא אוהב את מה שהוא עושה ויודע על מה הוא מדבר, אבל כשאורית מתחילה לדבר על שירה, העיניים שלה עוד יותר קורנות מבדרך כלל, היא מדברת עם הידיים, רואים את האדרנלין בפנים שלה. אני יכולה לדמיין אותה מרחפת באוויר.
היא קראה לנו שיר מהספר "נרות נץ החלב" של אגי משעול ויכולתי להרגיש את האורגזמה שהקריאה גורמת לה.
באתי אל הסדנא הזו כדי ללמוד לכתוב פרוזה, את "הרומן" שלי עם השירה זנחתי בינתיים. אני מרגישה שאני רוצה להגיד כל מיני דברים ולא להגביל את עצמי למונה תווים או לניואנסים. לפעמים (או לרוב) בא לי לשפוך, אפילו קצת להאכיל את הקורא בכפית.
אני קוראת לפעמים שירים וקורה לי הרבה שהם לא מדברים אלי או שאני מרגישה שאני לא מבינה אותם, מה שגורם לי להרגיש שאולי זה לא בשבילי, אולי אין לי את הגן המתאים להבין שירה. אבל אולי אני צריכה פחות לשפוט את עצמי ויותר לחמול, כי לפעמים זה כן קורה.
בהפסקה הופתעתי לגלות שעל לוחות שעם בסלון ובמטבח ננעצו שירים. למרבה "הפלא" אהבתי את כולם. היו שם שירים של רחל, של יונה וולך וכו'. הכי מצא חן בעיני השיר הזה:
הרי את מותרת לכל אדם/דוד אבידן
גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים
יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים
והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים
אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים
הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים
יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים
יהיה טוב יהיה רע, עניינים עדינים.
גבר חי עם אישה ומחליף איתה חומרים,
גיליהם הביולוגים מתערבבים ויש נוגה מוזר בחדרים,
והם עוברים מחדר לחדר ולא מסתדרים
לא עם עצמם ולא זה עם זו ולא עם אחרים
אבל הם חוברו זה לזו ומאז הם מחוברים
ושני שופרות נתקעים בחלון כמו זוג ציפורים
זהירות ילדים הקיץ חלף הלילות כבר קרים.
גבר ואישה חיים לבדם אין להם ילדים
הוא בודד היא בודדה שניהם בודדים
יש להם הרבה מכרים ומעט אוהדים
הוא מיוחד והיא מיוחדת שניהם מיוחדים
הוא צובר אפשרויות ומסמכים והיא צוברת בגדים
אין ביניהם אלא מין ובדידות וייאוש ופחדים
וברגע מסוים די צפוי מראש הם נפרדים.
גבר חי עם אישה שנתיים בתוך דירה
עם ריהוט מאולתר ואימה עתיקה וללא בשורה
גבר חי עם אישה בדירה שכורה
ואוהב אותה והיא אותו הוא אמר היא אמרה
כל העניין התחיל איכשהו בשנה שעברה
כשהיה נפלא ואיכשהו התחיל להיות רע
אין עננים בשמיים ואין אלוהים בתקרה.
גבר חי עם אישה ועכשיו העניין נגמר
הוא מתקפל והיא מתקפלת חד וקצר
אין ביניהם אלא חושך לבן והבהוב לא מוגדר
וארון שטיחים וקצת חומר ניקוי מיותר
גבר חי עם אישה ועכשיו העניין נשבר
ושני שופרות נחבטים בחלון כמו זוג יוני בר
מה שהיה היה ומה שעבר עבר.
אני שמחה שאורית נותנת לנו צוהר לשירה וכל מיני כלים לשירה. זה היה שוב שיעור ספרות, אבל מהבחינה הטובה. כיף לי לדון על מטאפורות, סמלים וכפילות משמעות בשירים, וכשזה טוב, העור שלי מצטמרר.
אם כבר מדברים על שפה, בטור השבועי של אלי הירש ב"ידיעות אחרונות" לפני כמה שבועות, נתקלתי בשיר של שמעון אדף המבכה את מותה של אחותו ("אביבה-לא", הוצאת דביר) ויוצא נגד מגבלות השפה שאינה מאפשרת לו להגיד כל מה שהוא מרגיש.
ואם אני כבר בשוונג, אחרי שג'וליאנה הזכירה את "סמיכות" של אורית, שבתי אל דוד גוגל וגיליתי את בעלה מנתח שיר יפה שלה (אם כי הסוף העציב אותי מאוד).
ונושא אחרון ואני עוזבת אתכם במנוחה, מבטיחה. לפני כמה שבועות התפרסמו במוסף הספרות כמה פרקים מהספר החדש של יואל הופמן ("מצבי רוח", הוצאת כתר). הופמן כותב "פרוזה" בצורת שירים (או שמא שירי פרוזה). ישבתי ברכבת, קראתי ופתאום שמתי לב שאני מחייכת. אני אוהבת את האמיתיות שלו, את זה שהוא לא מתפשר על מה שהוא חושב ומרגיש.
הנה משהו שהזדהיתי איתו במיוחד אחרי שהטלפון הנייד שלי אבד ועמו כל מספרי הטלפון וכל הסמסים המיוחדים ששמרתי:
הַכִּסְאוֹת שֶׁל כִּתָּה אָלֶף הָפְכוּ לְכִסְאוֹת מַחְשֵׁב. עַכְשָׁו
אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים לִפְנֵי מָסָכִים גְּדוֹלִים, פָּנֵינוּ חִוְרִים
וְעַמּוּד הַשִּׁדְרָה שֶׁלָּנוּ כָּפוּף, וְשׁוֹלְחִים זֶה לְזֶה סִימָנִים
מְשֻנִים.
לִפְעָמִים הַמַּחְשֵׁבִים קוֹרְסִים וַאֲהָבוֹת שְׁלֵמוֹת נֶעֱלָמוֹת.
אִי אֶפְשָׁר לְשַׁחְזֵר אֶת הַכְּתוֹבוֹת וְהַפָּנִים עוֹד לֹא
יְדוּעִים.
אֲנָשִׁים יוֹצְאִים אֶל הָרְחוֹבוֹת הֲלוּמֵי צַעַר כְּשֶׁהֵם
נוֹשְׂאִים בִּיְדֵיהֶם אֶת גּוּשֵׁי הַמַּתֶּכֶת אֲבָל גַם הַטֶּכְנָאִים
אֵינָם מַצְלִיחִים לְהוֹצִיא מִתּוֹכָם אֶת הַשֵּׁמוֹת וְאֶת
מִסְפְּרֵי הַטֶּלֶפוֹן וּמִכֵּיוָן שֶׁבְּנֵי הָאָדָם כְּבָר אִבְּדוּ אֶת
כּׂחַ הַדִּיבּוּר הֵם מִתְכַּנְּסִים אֶל תּוֹךְ עַצְמָם כְּמוֹ אוֹתָהּ
תּוֹלַעַת אֲפׂרָה שֶׁמִתְכַּוֶּצֶת כְּשֶׁנּוֹגְעִים בָּהּ.
הַיוֹם הַחֲסִידוֹת בָּאוֹת אֶל הַיוֹלֶדֶת כֶּשֶׁהֵן נוֹשְׂאוֹת
בְּמַקּוֹרָן מַחְשֵב קָטָן וְהָעוֹלָם כֻּלוֹ נֶחֱרָב בְּהַפְסָקוֹת
חַשְׁמַל.
והנה עוד 2 "פרקים" (סרוקים, כי לנקד זה מבאס), הראשון מוקדש לתום (הראשון מחולק ל-2 בגלל אורכו).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: