זהו, נגמרה הסדנא.
בחלק הראשון אירחנו את רון לשם שכתב את "אם יש גן עדן" (שהפך ל"בופור" שהיה מועמד לעוף-קר) ו"מגילת זכויות הירח" (על איראן).
אל החדר נכנס מישהו שנראה כמו תיכוניסט שטעה בדירה. אולי יש לי מושגים מוטעים על איך סופרים צריכים להיראות (כמו שטעיתי באשכול), אולי הם צריכים להיראות חכמים ועם הילה. אבל רון היה סתם בחור צעיר וגבעולי עם בייבי פייס. אבל איזה בחור! רהוט, מעניין, מרתק. נראה לי שכולנו יכולנו להקשיב לו הרבה יותר זמן מהשעה וחצי שפחות או יותר הוקצבו לו.
אז מסתבר שהוא היה מנהל תוכניות בקשת ותוך כדי הוא כתב את הספר הראשון שלו שכרגע מתורגם ל-23 שפות (!) ואז כתב את התסריט ל"בופור".
אחרי טקס האוסקר ("המון זוהר וגלאמור, אבל תכל'ס זה טקס פלסטי והתפאורה היא ספריי זהב על דיקטים"), הוא התפטר והחליט להתפרנס רק מכתיבה. לא של ספרות, כי מזה אי אפשר להתפרנס. כרגע הוא עובד על תסריטים לטלוויזיה.
לשם דיבר על כתיבה באופן כללי וגם באופן ספציפי על הספרים שלו.
הסיפור של "גן עדן" התחיל כשהיה עורך בידיעות ושלחו אותו לעזה לכתוב כתבה על הלחימה שם, ושם הוא התחיל להיחשף לסיפורים של לוחמים בלבנון שבהתחלה לא רצו לדבר איתו (אבל הוא התעקש ועקב אחריהם בכל מיני מקומות) אבל אחר כך הצורך להישמע ושאנשים במרכז יידעו באמת מה קרה שם – גרם להם להיפתח ולשתף פעולה במשך כל הכתיבה, עד שהפכו לחברים קרובים של לשם, בעצם עד היום.
ספציפית הוא סיפר לנו על תהליך הכתיבה שלו. הוא מבחינתו כותב על דברים שהוא רוצה לחיות ולחוות אבל לא יכול (הוא מגדיר את עצמו כבחור מפונק מבית טוב שאפילו לא עשה טיול למזרח והתמקד בעיקר לעשות "מה שצריך" ולהשקיע בקריירה), תוך כדי כתיבה הוא הופך להיות הדמות שהוא כותב, עד שהוא מכיר אותה כל כך טוב שהוא יודע לדבר בקול שלה. לדבריו, הדמות הזו היא האלטר-אגו שלו, אתה כותב את מי שאתה רוצה להיות.
כשהוא כותב תסריטים הוא אוהב לעשות את הליהוק בשלב מוקדם ואז לחבר את הדמות לשחקן. תסריטאים גם נוהגים להדביק התרחשויות פר סצינה על לוח כמו "סטורי בורד". כשהוא כותב ספר, הוא לא עושה את זה, אבל קל לו יותר כשההשראה מקבלת צורה ויזואלית. בחדר העבודה, למשל, היתה לו תמונת סטילס של שני חיילים מתחבקים ובוכים בהלוויה של חבר, והוא היה בוהה בה הרבה.
הוא התייחס לנושא של לכתוב על נושאים שקרובים אליך או לא (נושא שעלה הרבה בקבוצה), אז כמובן שאותו לא מעניין לכתוב דברים שקורים לו כי יש לו אותם ביומיום, וכאמור, הוא מחפש לחוות דברים שהוא לא יכול.
הוא אומר שלדעתו הסיפור הפרובינציאלי ביותר הוא גם האוניברסאלי ביותר. ב"גן עדן" הוא כתב על לוחמי מלחמת לבנון הראשונה וזה היה סיפור ישראלי מאוד, אבל מבחינתו של יוסף סידר, הבמאי של בופור, המוצב יכול היה גם להיות תחנת חלל.
מצד שני, הוא מוצא רלוונטיות גם ב"מגילת זכויות הירח", לא בגלל ההקשר הפוליטי, אלא האנושי, כמו ש"גן עדן" יכול להיות רלוונטי במדינות אחרות (ובכל זאת "זכויות הירח" נדחה ע"י הוצאת כתר, למשל). במשך הכתיבה, למשל, הוא שאל את עצמו לא פעם עד כמה בני אדם מתרגלים לגזירות ולחוקים שמדכאים את החופש שלהם, ועד כמה הוא היה מצליח לחיות כך (מסתבר שכן. לשם דיבר קצת על "החוקים" הדתיים בישראל שלא גורמים לאף אחד לצאת להפגנות, למשל). באיראן אנשים לא מפגינים כי הם רוצים להיות דמוקרטיה, וה"אנדרגראונד" שם מאוד מפותח וחי ואנשים עושים במסתרים את כל מה שאסור להם לעשות ברחוב.
עד עכשיו הוא כתב ספרים שדרשו תחקיר רב (השאיפה שלו שהספר הבא לא יהיה כזה). "זכויות הירח" בכלל התחיל במקרה. הוא התחיל לכתוב על משהו אחר ונתקע, ו"זכויות" בעצם הגיע בגלל ההתמכרות שלו לפייסבוק.
לפי לשם, אם תציע חברות לפלסטינאי, 50% שהוא לא יאשר אותך, אם תציע חברות למצרי, 100% שהוא לא יאשר אותך. אבל פעם, כשהוא ישב מול המחשב ב-3 לפנות בוקר, הוא ביקש חברות ממאה איראנים באופן אקראי רק כדי לראות מה יקרה, ובבוקר הוא גילה שיש לו מאה חברים חדשים.
שלושה מהם הפכו לחברים טובים שלו (כולל מפגש סודי עם אחד מהם בבית מלון פריזאי שכוח אל) והם גם עזרו לו בתחקיר (מלבד ערימות החומר שהוא קרא, התמונות שהוא מצא, התמונות מגוגל אירת' שהוא הוריד וכו') ואחר כך גם קראו קטעים מהספר עוד לפני שהוא הודפס.
הבורות לגבי איראן היא דו כיוונית. הוא נדהם לראות את התמונות של העיר המודרנית, גורדי השחקים, המטרו המבהיק מניקיון וכו', והם – מצידם – היו בטוחים שישראל היא מדבר שבקצה שלו נמצאת עזה. וזה למרות שהם צעירים משכילים ונאורים שקוראים ספרים, משתמשים באייפון, מנויים ביוטיוב וגולשים באינטרנט (מסתבר שתעמולה היא בכל זאת תעמולה).
הטיפים שהוא נתן לנו לגבי כתיבה הם כדלהלן:
- לא לתת לאנשים לקרוא במהלך הכתיבה (כתיבה היא עבודה מאוד בודדה ולא כולם יכולים לעמוד בזה).
- לכתוב כשיש תשוקה בוערת בתוך הבטן לספר סיפור.
- משמעת עצמית.
הוא אומר שאם בוער לך לספר סיפור ויש לך תשוקה חזקה לעשות את זה וגם נכונות לעבוד קשה – הסיפור הזה ייכתב וגם ייצא לאור (ואני מקווה שהוא צודק, אני עדיין סקפטית).
בחלק של השאלות מישהי שאלה אותו: סיפרת איך אתה כותב את הדמויות שלך, אבל איך אתה יודע מה הן יעשו?
לשם אמר שברגע שמכירים את הדמויות טוב יותר ממה שמכירים אנשים הקרובים אליך, לפעמים הן כותבות את עצמן (שמעתי הרבה סופרים אומרים את זה ותמיד זה נראה לי כמו אגדה שהם מספרים לנו, אבל כנראה שזה אמיתי), וגם שצריך להקשיב ל"איתותים מהיקום". ואז הוא סיפר את הסיפור המקסים הבא:
הוא טס לספרד ולפני שהוא עלה לטיסה, העורכת שלו התקשרה אליו ודיברה איתו על החתול שנמצא בספר. היא אמרה ש"הוא לא מצדיק את קיומו בעלילה" (התחשק לי להרים יד ולהגיד שלפי עניות דעתי, חתולים לא צריכים להצדיק את קיומם בשומקום, הם פשוט קיימים, ואנחנו צריכים להתמודד עם זה. אבל התביישתי ולא אמרתי כלום).
כשהם המריאו, ניגשה אליו הדיילת ואמרה לו: "אדוני, אכפת לך לשבת ליד חתול?" והוא התבלבל לרגע, בהה בה ואמר: "מה??"
התברר שבמטוס היתה משפחה של דיפלומטים שטסו עם החתול שלהם. הדיפלומט ישב ליד אשתו ושני הילדים שלו ישבו זה ליד זו, והדיילת לא רצתה לשים את הכלוב של החתול במעבר שלא יפריע.
בקיצור, היא שמה את הכלוב לידו, ובמשך הטיסה הוא גם הוציא אותו מהכלוב והחתול ישב לו על הברכיים.
כשהם נחתו, הוא הדליק את הפלאפון, התקשר לעורכת שלו ואמר לה: "נועה, החתול נשאר!"
והנה החתול
לקריאה נוספת:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1115291.html
בחלק השני היינו אמורים לקרוא קטע של חצי עמוד ממשהו שהקבוצה אף פעם לא שמעה. לשמחתי, לשם הלך. כל הדרך פחדתי שאיאלץ לקרוא כשהוא בחדר.
אנשים קראו דברים נהדרים (ורובם רימו וקראו דברים שארכו עמוד שלם ואף יותר). אני קראתי את זה.
כשסיימנו את השיעור, אותו בחור שנתן לי כמה עצות לגבי הטקסט שלי, ניגש אלי ואמר לי שהוא מאוד אהב את מה שהקראתי. הוא אמר לי: "את רואה? את מסתדרת יפה מאוד כשאת לא שמה על עצמך משטרות".
והוא לא ידע כמה שהוא אבחן אותי מדויק. עבדתי על הטקסט שלי כל כך קשה, שגם אחרי שהדפסתי קובץ חדש, ראו את אגלי הזיעה על הדפים. כאילו שעמדתי בפני איזו אקציה. מצד שמאל עמדו אלו שיודעים לכתוב, ובצד ימין אלה שחטאם הוא הגדול מכל, כי הם השלו את עצמם שהם יודעים לכתוב.
עצוב כשנגמר. אנשים עוד השתהו ודיברו זה עם זה. ניגשתי לדבר עם הבחורה שרצתה להביא לי ספר במתנה (בסוף היא לא מצאה אותו, אבל היא ביקשה שאשאר בקשר במידה והיא תמצא). כשהתברר לי שהיא עובדת בידיעות, פתאום הבנתי למה השם שלה היה מוכר לי כל כך.
כשירדתי למטה, אנשים עוד עמדו על המדרכה והתקשו להיפרד.
יש סדנת המשך, אבל אני צריכה עכשיו קצת הפסקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: