miss kitty fantastico

השנה זה התחיל עשרה ימים לפני התאריך שמסמל את היום שבו הגחתי לעולם. דכדכת יומולדת שנתית.

זה התחיל בחלומות שבהם אני כותבת פוסטים או כתבות ונורא נהנית. אחר כך היה חלום שבו אני כותבת ספר מתח לפי הזמנה (וקצת רבה עם המזמינים, אבל מה זה משנה, היה נורא כיף לכתוב [בעט, על ניירות מזדמנים], והיה נורא כיף לראות את הסיפור קורם עור וגידים מולי כמו סרט, עם צבע וסאונד והכול).

זה היה המוח שלי שהשתמש בתת מודע שלי כדי לצעוק ולרקוע ברגליים.

אחרי החלומות עם הפוסטים והכתבות, הבנתי שאני אמנם נורא עסוקה בעבודה ונורא עמוסה, וכן, כותבת דו"חות ומנסחת אימיילים, אבל זה לא ממש זה, ואז אני מגיעה הביתה (בחושך, עוד לפני שעון החורף) תשושה וכבויה וחסרת אנרגיות, כשכל תאי היצירתיות במוח שלי מתים לגמרי. אפילו הנשמה מפה לפה לא תעזור.

אחרי החלום עם הספר, פקחתי עיניים, שכבתי במיטה כחצי שעה (היתה לי פריבילגיה, היה שבת!) והבנתי: אני את החלומות שלי כבר לא אגשים. יש לי יום הולדת, התבגרתי בעוד שנה, היום לפני כך וכך שנים הגחתי לעולם ולא שיניתי בו כלום. אני כבר זקנה וזה כבר לא יקרה. החיים שלי היו, הם ויהיו עבודה (כי חייבים לשלם שכ"ד וחשבונות. ולאכול. אוף, חייבים לאכול. מתי כבר מישהו ימציא כדור שאפשר לקחת אותו שלוש פעמים ביום במקום ארוחות?) ושגרה מרובת מטלות.

אני משבצת בהם ספרים ו(המון) טלוויזיה ו(המון) ואינטרנט וחברות, כדי שאני לא באמת אהפוך לזומבי. אבל זהו זה. זה מה שיש.

עריכה: באתי הבוקר לעבודה וחיכו לי עוגה ומתנות ומצב הרוח שלי השתפר. החלטתי שאני צריכה להיות יותר אופטימית וחיובית. J

בוקר אופטימי של יום שני. אל דאגה, הוא תיכף יקבל הפוכה לפרצוף וזה יעבור לו.

אני עולה על הרכבת של שמונה בבוקר ופותחת ספר של סופר שבדי חופר.

בשמונה אפס אפס הרכבת יוצאת.

אחרי כמה מאות מטרים אנו נעצרים. הפקח מודיע בכריזה כי "בשל הוראות הפיקוח (מי??), הרכבת חוזרת לתחנה ותצא שוב בשמונה ועשרים".

שמונה ורבע, אנחנו ממתינים בתחנת המוצא, גמעתי כבר כעשרה עמודים. הפקח שוב מפציע ומודיע כי "כל מי שיושב ברכבת, מתבקש לפנות אותה. בשל הוראות הפיקוח (מי???), הרכבת הנוכחית נוסעת ללוד והרכבת הבאה לתל אביב תצא בשמונה ארבעים".

אני על הרציף, יושבת על לבלז שרוחבו שני סנטימטרים. בינתיים הרציף מתמלא בנוסעים של שלוש רכבות.

להפתעתי הרבה, הרכבת של שמונה וארבעים אכן מגיעה ואכן יוצאת בזמן.

היא מתמלאת מפה לפה ובכל תחנה אוספת עוד ועוד אנשים שנדחסים אחד אל השני כמו שפרוטים בשמן מקולקל.

בתחנת ראש העין נשמע שוב קולו האהוב של הפקח, שמודיע כי "בשל עומס ברכבת, מתבקש כל מי שעומד – לרדת, ולא – הרכבת לא תמשיך".

הנוסעים העומדים משימים עצמם חירשים, הכול רוצים להגיע לעבודה לפני הצהרים. הפקח חוזר על ההודעה וכמה עומדים פראיירים יורדים מהרכבת. למרות שלא כל העומדים ירדו, הרכבת ממשיכה בדרכה.

בתחנה של פתח תקווה מודיע קולו החם של הפקח כי "הרכבת תתעכב מספר דקות בשל מפגש רכבות. עמכם הסליחה". כולם בקרון, עומדים ויושבים יחד, פורצים בצחוק.

לאחר 25 דקות של עמידה בתחנה (!) אנו שוב זזים.

הגעתי לעבודה בעשר בבוקר.

במוצ"ש שעברה הודיעו על ביטול קו הרכבת שלי בשל הוצאת קרונות משימוש. הוקמה ועדה לבדיקת מקור השריפה שהיתה, והיא תחליט אם לתקן את הקרונות או לא. כל זה מעניין לי את פלח הטוסיק השמאלי, כי מיום ראשון אני נוסעת באוטובוסים ושואלת את נפשי למות, תוך כדי איחולים יצירתיים למנכ"ל רכבת ישראל, מנכ"ל אגד ובאופן כללי כל מי שנקרה בדרכי ולא בא לי טוב בעיניים.

כל העניין הזה צפוי לקחת הרבה זמן, וזה מקור דכאוני העיקרי.

עכשיו כל בוקר אני קמה מוקדם, כשהשעון מצלצל עוד חושך בחוץ. כשאני חוזרת מהאמבטיה, השמיים כבר מקבלים גוון אפור-קיא אטרקטיבי.

למזלי, אני עולה תחנה לפני מרכז העיר ולכן יש עוד שניים-שלושה מקומות פנויים באוטובוס. כשעולה כל האספסוף במרכז, האוטובוס כבר מקבל צביון של קופסת מושטים מעושנים בשמן ממוחזר, כשההמון צובא על הדלתות מבפנים משני הצדדים, ומדי פעם איזה חייל טועה לחשבני כמדף ומניח על ראשי את הצ'ימידן שלו. אכן כיף.

אמנם אני חוסכת ככה כמעט 300 ש"ח על נסיעות, אבל אין מחיר למהירות ולנוחות של הרכבת.

אני גם לא מצליחה לקרוא הרבה כי בשבע בבוקר אני לא מסוגלת לקרוא, זה יותר מדי לפני הקפה שלי, ובערב הנהג בדרך כלל מכבה את האור.

אני ממש לא מבינה למה לא עושים רוטציה בין הקווים: חודש סוגרים אותנו ובחודש הבא סוגרים אותם. איך אפשר לחיות ככה???