כמו בכל שנה עבדתי בשדה, קצרתי, קטפתי וליקטתי והנה מבחר מהסרטים שראיתי. השנה הכנסתי גם סרטים שראיתי בראש השנה, כי הזמן קצר והמלאכה מרובה.

ראשית, צפיתי ב"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן". כן, רק עכשיו. לא צריך להציג את הסיפור הזה - בראד פיט נולד זקן ומצעיר ככל שהשנים נוקפות - מבוסס על סיפור קצר של סקוט פיצ'ג'רלד (עם הדייזי מחויבת המציאות *) ומבוים על ידי דיוויד פינצ'ר.

סרט ארוך מאוד אבל אין בו רגע דל, מרגש, משתמש באפקטים וטכניקות מיוחדים.

בחג השני של ראש השנה צפיתי בחלק השני של טרילוגיית "משחקי הרעב" - "התלקחות". אני לא אספר שוב על מה הסרטים, רק אומר שהחלק השני הרבה יותר טוב מהחלק הראשון (שהיה קצת לוקה עלילתית) ושהוא הועבר באופן כמעט מושלם מהספר לסרט. הצילום והבימוי נהדרים (טוב, הסרט השני עבר מגארי רוס אל ניצוחו של פרנסיס לורנס [שום קשר משפחתי לג'ניפר] שביים את "קונסטנטין", אחד הסרטים האהובים עלי ever). אומֵר גם שתלכו ותקראו כבר את הספרים! (פה כתבתי על הספר הראשון.)

ומכיוון שאני לא מתכוונת להכביר מילים על הסרטים, אני אדבר פה על גייל הות'ורן. אני עדיין בצוות פיתה, האופה הסיסי שמישהו ישב לו על הפנים (כי תכלס הוא יותר מתאים לקטניס. למה? תקראו כבר את הספרים!!!), אבל פתאום בסרט השני "גיליתי" את גייל.

אומר זאת כך, יונית: עשרה קבין של זרע מושלם ירדו אל העולם ושלושה מהם נטלו האחים לבית המסוורת' (ואחד מהם נטל ג'נסן אקלס האליל, שאם אי פעם יתרושש, הוא תמיד יכול למכור תרומת זרע באיביי).

פה הדסון ואלוהימה מבלות בלוויה של הדסון

ביום שישי אחרי החג הראשון, הוט שידרו בבכורה את "כוח משיכה" (גרוויטי) - סנדרה בולוק כמדענית בחלל שנאבקת לשרוד, ולצידה ג'ורג' קלוני (שאבד לנו לאחרונה). זה סרט שבו הצופה יושב על קצה הספה במשך 90 דקות. אני אישית גיליתי מדי פעם שהפסקתי לנשום.

במשך הצפייה את לא חושבת על זה, אבל אחר כך קראתי על האפקטים ועל המורכבות הטכנית שכל העושים במלאכה היו צריכים להתמודד איתה על מנת לעשות את הסרט הזה, והבנתי למה לקח שש שנים עד שהבמאי אלפונסו קוארון הגיע לאקצ'ואלי צילום עם שחקנים. זה לא הנצח שלקח לג'יימס קמרון לעשות את "אוואטר", אבל בכל זאת....

הצילום המרהיב והתחושה שאת באמת בחלל, כולל תחושת החנק, הבדידות והייאוש הקיומי, לגמרי מפצים על כמה נקודות תורפה קיטשיות בעלילה.

"הטיהור" (The Purge) - מותחן המתרחש בשנת 2022 (8 שנים מהיום) ובו הממשלה האמריקאית הצליחה לבער כמעט לחלוטין את הפשע, להקטין את מימדי העוני ולהוריד את אחוז האבטלה ל- 1%. פעם בשנה (ב-21 במרץ) מתרחש "ליל הטיהור" - במשך 12 שעות, משבע בערב ועד שבע בבוקר, הפשע הוא חוקי, אפילו רצח. במהלך שתיים-עשרה שעות אלה המשטרה אינה עובדת (זה כנראה החלום הרטוב של השוטרים בישראל שגם בימי חול לא ממש אוהבים לעשות הרבה).

כשנכנס ליל הטיהור לתוקף, כל האזרחים "הנורמטיביים" מסתגרים בביתם. זה כמו יום כיפור, מינוס הרעב ופסטיבל האופניים. אנשים מצטיידים מראש בספר טוב או בסרט, כי בטלוויזיה משדרים כל הלילה משדר מיוחד המסקר את אירועי הדמים של הלילה ואוכל את הראש של מי שאיתרע מזלו לצפות, על ידי ראיונות שאינם מחדשים דבר ואשר עיקרם ויכוחים נושנים בין המצדדים בטיהור (למשל, פסיכולוג התנהגותי הגורס כי תוקפנות ואלימות הן יסודות המוטמעים באדם, ולילה כזה מאפשר לאנשים לשחרר את יצריהם על מנת לתפקד כאזרחים טובים ביתר ימי השנה) לבין אלה שמתנגדים לו וגורסים שהמטרה היא לא באמת פסיכולוגית/חברתית, אלא כמו תמיד - כסף. הקרבנות העיקריים של ליל הטיהור הם החלשים, ואם הורגים את העניים - אז לא באמת יהיה עוני, לא ככה? הטיהור, כשמו כן הוא - מטהר את הרחובות ומנקה את האלמנטים הלא רצויים בחברה על מנת שתיוולד "אמריקה חדשה".

כמה ימים לפני ליל הטיהור הטלוויזיה משדרת נון-סטופ פאקינג תשדירי שירות ממלכתיים הקוראים לאמריקאים להיות אזרחים טובים ולהשתתף בטיהור.

איתן הוק הוא איש מכירות של מערכות אבטחה משוכללות שעושה חיל בעסקיו. יש לו רעיה (לנה הידי) ושני ילדים, בן ובת.

ליל הטיהור נפתח בצפירה (ומסתיים בצפירה) וכמה דקות לאחר שכל הדיירים בפרבר המבוסס נועלים את דלתותיהם וחלונותיהם ומפעילים את מערכות האבטחה שלהם, מגיע הומלס אל הרחוב וזועק לעזרה. הבן הקטן של הוק, ללא ידיעתו של האב, מנטרל לכמה שניות את הנעילה הביתית ומכניס אותו פנימה.

בעקבותיו של ההומלס מגיע קבוצה של צעירים סדיסטיים שבעיניהם אלוהים ברא את ההומלסים כדי שיוכלו לצוד אותם כמו שצדים חזירי בר, כספורט. הם קוראים להוק ואשתו להסגיר לידיהם את ההומלס, ולא - יפרצו לביתם וגורלם יהיה כגורלו. עכשיו על הוק להחליט האם למות כאדם מצפוני ומוסרי או לזרוק את ההומלס החוצה ולהגן על משפחתו.

התסריטאי והבמאי ג'יימס דה-מונקו מנסה להעביר בסרט הזה ביקורת על מעמדות, מדיניות ממשלה בנוגע לעוני ועוד כוונות טובות, אבל בקושי אפשר להתרכז במה שהוא אומר מרוב אקשן ושלוליות דם.

בחול המועד הלכתי לראות בקולנוע את "הרץ במבוך" עם שתי חברות. "הרץ" מבוסס על עוד טרילוגיית (כי ספר בודד כבר אי אפשר, אחרת איך תחלבו את המותג עד שיצטמק?) YA ספקולטיבית, המספרת על נער שמתעורר במעלית משא בלי לזכור מי הוא, ומגיע לקרחת יער מוקפת במבוך אבן, שבה חיים עוד עשרות נערים שהגיעו לשם בנסיבות דומות. מה זה המקום הזה? מי יצר אותו? למה הם לא יכולים לצאת?

את הנער בתפקיד הראשי מגלם דילן או'בריאן שמשחק גם את סטיילס, העזר כנגדו של סקוט מקול, הנער-זאב ב"זאב צעיר". התפקיד הזה מאפשר לאו'בריאן להראות מנעד רחב יותר של משחק לעומת התפקיד שהוא עושה ב"טין וולף". אם שם הוא פשוט החבר הכי טוב של הגיבור שהוא לפעמים "גופי" ולפעמים קצת שלימזל, זה שלעולם לא יהיה אמיץ וחזק כמוהו, וגם לא ישיג בקלות את הנערה כמו הזאבון שלצידו - ב"הרץ" הוא יכול להמחיש עוצמה פנימית, כושר מנהיגות ואפילו כריזמה.

כמה דברים שצפיתי בהם בשבועיים האחרונים (בלי ספוילרים בכלל, רק רקע כללי)

הסרט "הפוכים" (Upside Down)

הסרט מבוסס על ספר מד"ב באותו שם (בתרגום לאנגלית שלו) של הסופר הספרדי אדוארדו גליאנו, על שני עולמות הנושקים זה לזה, אחד למעלה והשני למטה, שבהם קיימים כוחות כבידה מנוגדים.

העולם העליון הוא עשיר, ועושרו מבוסס על קידוח נפט בעולם התחתון, שהוא עני מרוד והרוס כתוצאה מתאונת התפוצצות. בשני העולמות שולטת חברת "טרנסוורלד", שכתאגיד - ככל תאגיד - היא עיוורת ועושה את רווחיה על גבם של האנשים בעולם התחתון, שמנסים לשרוד.

את ההבדל בין שני העולמות אפשר לראות אפילו בצורת הצילום: בעולם העליון השמש תמיד זורחת והעיר נראית בזהוב מסנוור. בעולם התחתון שולטים הגשם, השלוליות והבוץ (וההזנחה והבניינים ההרוסים והמטים ליפול) והוא מצולם בגוני כחול-אפור.

הסרט הוא סיפורו של אדם, נער מהעולם התחתון שפוגש את עדן (קירסטן דנסט) מהעולם העליון, למרות שאסור להם להיפגש. אחרי שהוא גדל, אדם מחפש אחר עדן (ואני מניחה שהשמות סמליים).

העלילה מעניינת והאפקטים של העולמות והשפעת כוח הכבידה שלהם - מרתקים, אבל הסוף היה קצת מחופף, כאילו להפקה נגמר הכסף. אני מניחה שהספר (כמו תמיד) טוב יותר, וגם המסרים שהסופר רצה להעביר, עברו טוב יותר בספר.

בהמשך ליבולי אסיף 1, הנה פסטיבל הסרטים הפרטי שלי לסוכות הנוכחי.

הוט זהב שידר בבכורה את "עלייתו של האביר האפל", החלק השלישי בטרילוגיית באטמן, ולכן ראיתי שוב, כהכנה, את "באטמן מתחיל" ואת "האביר האפל".

השלישי פחות טוב מהשניים האחרים, אם כי מפחיד יותר, לפחות לטעמי.

בנוסף, למרות שנהגתי לשייך את כריסטיאן בייל לכל מיני ירקות ממשפחת הצנוניות והלפתות, ממש התרגלתי אליו בתור באטמן (אם כי ברגע שהוא הופך להיות איש העטלף, פתאום נהיה לו קול נמוך, צרוד, מלחשש ומגוחך, כאילו שהוא לא בטוח מיהו - באטמן או "איש הסרטן"), ואפילו יותר בתור המיליארדר מאחורי המסיכה. ללא ספק, לכסף יש המון-המון סקס אפיל.

אפילו התחלתי לאהוב את השחקן (למרות שהרבה אומרים שהוא לא בנאדם נחמד).

אחר כך צפיתי ב"הונאה" בגלל האלצהיימר המתקדם שלי. בכלל רציתי לראות את "יוקרה" של כריס נולאן המוכשר מעין כמוהו ("ממנטו", "התחלה" וכמובן סרטי באטמן), אבל התבלבלתי בין שני הסרטים כי לשמות של שניהם יש צליל דומה ובשניהם מככב יו ג'קמן הנהדר...

למרות הבלבול, התברר שמדובר במותחן מאוד מעניין. יואן מקגרגור (שממש גרוע בלעשות מבטא אמריקאי) הוא מבקר חשבונות אפור, שפוגש את יו ג'קמן שלוקח אותו לבילויים ומשחקי טניס ומראה לו את החיים הטובים. יום אחד יו נוסע לפגישת עסקים בלונדון והם מתבלבלים ומתחלפים בטלפונים, ואז יואן מגלה על קיומו של מועדון סקס ומתחיל להשתתף בו, במקומו של יו, וכל יום נפגש עם בחורה אחרת. הכלל הראשון של מועדון הסקס הוא שלא מדברים על מועדון הסקס. ברצינות. "הרשימה" (כל החברים במועדון) היא סודית, עד כדי כך שגם שה"טריסט" עצמו הוא אנונימי והנאהבים לכמה שעות אינם יודעים זה את שמו/ה של זו.

אבל ערב אחד יואן פוגש את מישל ויליאמס ומתאהב בה והם מפירים את הכללים ולא שוכבים ורק מדברים, וכל העסק מסתבך עד מאוד.

לילה אחד השלמתי גם את "ונדטה" (V for vendetta) ששודר כחלק מסרטי דיסוטופיה המוקרנים כל לילה ב- 23:00 בהוט אקשן.

זהו סרט על אלמוני במסיכת גאי פוקס (V) שמטרתו להתחיל מרד נגד השלטון הטוטליטרי והמדכא בבריטניה ב-2020, וגם לנקום באנשים שפגעו בו והפכו אותו למי שהוא. לצידו משחקת נטלי פורטמן כבחורה שהוריה נרצחו על ידי השלטון, וש-V מנסה לגייס אותה לעזור לו להגשים את האידיאלים שלו.

בנוסף, מכירים את השחקנים האלה שהפרצוף שלהם מוכר אבל אנחנו אף פעם לא זוכרים את השם שלהם ומאיפה אנחנו מכירים אותם? אז אחד מהם הוא רופרט גרייבס שכיכב בעשרות סדרות וסרטים (למשל, הבלש ב"שרלוק" וחבר הפרלמנט ב"החוק של גארו"), ומשתתף כדמות משנית ב"ונדטה". שימו אליו לב בפעם הבאה שאתם רואים אותו כי הוא עושה עבודה טובה.

עוד סרט מד"ב/אימה/פוסט-אפוקליפסה הוא "אני אגדה" עם ויל סמית' בבימויו של פרנסיס לורנס (שביים את "קונסטנטין" שאהוב עלי מאוד וגם יביים את הסרט הבא בסדרת "משחקי הרעב"). אם אתם מחפשים משהו קליל, אל תצפו בו כי הוא מדכא תחת.

וירוס שהונדס לרפא סרטן, עבר מוטציה למשהו דמוי מחלת הכלבת והרג 90% מאוכלוסיית העולם, השאר הפכו למין זומבים שיוצאים רק בחושך ואוכלים אנשים - את מתי המעט, קומץ עפר, שארית הפליטה שהתברר שהם מחוסנים, כמו ויל סמית' שמשחק את ד"ר נוויל, וירולוג צבאי, שנשאר בודד בעיר ניו-יורק, עם הכלבה שלו, סאם, ועובד על תרופה במעבדה אשר במרתף שלו.

המלהקת לא עבדה יותר מדי קשה על ליהוק מלא שחקנים והמפיקים חסכו מלא כסף על לשלם לשחקנים. אבל הסרט מעניין ועוכר שלווה וגורם לך לפרקים להפסיק לנשום. אחרי קצת קריאה באינטרנטים, הבנתי שהסוף הוחלף, ושהסוף המקורי גם היה אמור להעביר מסר.

פסקול הסרט, אגב, הוא של בוב מארלי.

קצת לפני חול המועד שודר הסרט Arbitrage, שתורגם משום מה ל"עסקה מגונה". באותה מידה יכלו לתרגם את שם הסרט ל"הצעה קטלנית", או "המנכ"ל שתקע אותי", או "הבורסה מתה מצחוק", או "מותק, קרן הגידור שלנו התכווצה". במקרה הזה, כן יכלו פשוט להשאיר את השם "ארביטראז' ".

ריצ'ארד גיר, שהזדקן נורא (לאישה זה היה בלתי נסלח), משחק בעל חברה שמועל בכספי לקוחותיה ומנסה למכור אותה מספיק מהר, לפני שזה יתגלה. במקביל, הוא גורם לתאונת דרכים שבה נהרגת הפילגש שלו, ועושה הכול כדי שלא יקשרו אותו לפשע.

אם אתם צריכים לוותר על סרט, זה יכול להיות זה - סרט קלישאתי עם עלילה שכבר ראינו בסרטים אחרים, ואפילו גיר, שהיה פעם חביב עלי מאוד, לא מצליח להציל את המצב.

ואז "עיר אפלה" - פילם נואר מד"בי על עיר שתמיד לילה בה, וכשמחוגי השעון מורים על השעה שתיים-עשרה, כל בני האדם נרדמים, התנועה נעצרת והס נופל על העיר, והחייזרים ששולטים בעיר (שמזכירים קצת את "הצופים" מפרינג'), מזיזים בניינים מפה לשם ומערבבים זיכרונות במוחם של אנשים (באמצעות קיפר סאתרלנד, שמכר את נשמתו לשטן ושמזריק להם תערובות זיכרונות ישר למצח). רק ג'ון מרדוק (רופוס סוול, "הדקה ה-90") לא ישן עם כולם, מגלה שיש לו יכולת לשנות מציאות בכוח הרצון בלבד (כמו החייזרים) ויוצא לברר מה לכל הרוחות קורה ושל מי החיים האלה לעזאזל, ולהבהיר לחייזרים שזהות של אדם אינה סך זיכרונותיו (תובנה שג'וס וידון הגיע אליה מזמן).

תכלס זו די דייסה משונה המכילה את המטריקס, מי הפליל את רוג'ר ראביט, כמה סרטים על זיכרונות מושתלים, חופן שיגעון גדלות אלוהי ועוד קמצוץ של המופע של טרומן.

במסגרת "ספטמבר בכוכבים", שודר "ג'ק ריצ'ר" (סיבוב שני של טום קרוז, שכשחקן מאוד אהוב עלי. כשהייתה הנאגלה הראשונה, נורא רציתי לראות שוב את Minority Report המצוין, אך, לצערי, פספסתי אותו). מדובר במותחן אקשן לפי ספרו של לי צ'יילד. צלף יורה בחמישה קורבנות חפים מפשע בפארק. הסנגורית של החשוד פוגשת בחוקר מצ"ח עם מוניטין טובים (קרוז), שחקר את הצלף בעקבות רצח בעיראק. היא שוכרת את החוקר לעזור לה למרות שהוא יודע שהלקוח שלה אשם.

בסה"כ סרט נחמד.

נשארו לי עוד סרטים מוקלטים שתכננתי לראות בחופשה (למשל, "נער קריאה") אבל היא נגמרה לפני שהצלחתי לראות את כולם. דאמיט.