או: אהבה טרופה *
התחלתי לראות שוב "אבודים" שמשודרת עכשיו בש"ח, בשידור יומי. בכלל לא אכפת לי שזה בשידור יומי. כל ערב ברבע לתשע יש לי דייט עם ד"ר ג'ק שפרד. זה אחלה רעיון ל(כמעט) סיום היום.
הצלחתי לשכנע את אחותי להתחיל לראות. לפני כן היא בכלל לא שמעה על הסדרה הזו. וזו וואחד הצלחה.
קודם כל, משום מה, היא לא מתחברת לטעם שלי כמעט בכלום ואולי משום כך ההמלצות שלי הן כצנינים בעיניה (או כצנימים. תלוי אם היא רעבה או לא). אני חושבת שזו תכונה טובה להיות פתוחה להמלצות של אחרים, כי זה חושף אותך לדברים שבדרך כלל לא היית מגיעה אליהם. זה עוזר גם אם לממליץ יש "רקורד" מוצלח של המלצות. יש אנשים, למשל, ש-90% מההמלצות שלהם מתגלות כנהדרות ושוות את הניסיון (כן, אני מסתכלת עלייך, בוז'רסקי).
שנית, הייתי בטוחה שהשידור היומי ירתיע אותה. מזל שאפשר למג'ק.
אבל בכל זאת, אי אפשר לחבר אותה לאובססיה שלי לג'ק. עניין האובססיה אמנם לא זר לה, אבל כדברי המשורר, האהבה שלי היא לא האהבה שלה.
תמיד היינו מתכתשות על גברים, אבל בלהפך.
אני זוכרת שהייתי מקנטרת אותה תמיד. למשל כשראינו "איים אבודים" (עוד אי בודד) כל חופש גדול, הייתי מזמזת לה כל הזמן "ג'ייסון ציף-ציף" כדי לעצבן אותה. אני אפילו לא זוכרת את מי אני אהבתי – את מארק או טוני. טוב, זה היה מזמן.
בכלל, לאף אחד אין כוח אליי כשאני מתחילה לדבר על ג'ק. אולי רק לאנג'י.
מזל שיש לי בלוג שאני יכולה לכתוב בו מה שבא לי ואף אחד לא יכול לכתוב מכתב תלונה למפקח או להוריד אותי מהאוויר...
אני נהנית מאוד מהעונה הראשונה שראיתי ממש מזמן (ערוץ 10 שידר אותה ואת העונה השנייה ואז הפסיק. אם אני לא טועה, ערוץ 3 המשיך מעונה שלישית). יש הרבה דברים שאני בכלל לא זוכרת, למשל העניין הזה עם האווירון הצעצוע של קייט. הייתי צריכה לבדוק בלוסטפדיה כדי להבין למה הוא כל כך היה חשוב לה.
אני נהנית לראות את ג'ק רץ בג'ונגל, כולו זיפים וישבן מהודק, לפני שנהפך לפּני פודינג בעונות האחרונות, ואני כל כך רוצה אותו. אני מכינה את המטפה לידי.
לפני כן בלט לי במיוחד תסביך משה רבנו שלו (כמו שנעמי שאלה אותו בעונה מתקדמת יותר: "אז מה היית לפני שנהפכת למשה רבנו?" והוא עונה לה: "רופא", והיא מגיבה: "הגיוני"), שכנראה נולד בגלל האבא הארור שלו (בכל פעם שאני שומעת אותו אומר לג'ק: "אין לך את זה", בא לי לדפוק לו כפכף בראש). עכשיו אני בעיקר שמה לב לכמה הוא פולני. או-יו-יוי, אני אשב לי בפינה, בחושך, בגשם. גוועלד.
עכשיו תקשיבו למישהי שיש לה דוקטורט בפולניות: אישה פולניה זו המכה ה-11. גבר פולני? יותר גרוע, תאמינו לי. ה-K300 נגד האמהות שלנו לא יעזור פה.
עוד דבר. עכשיו, כשסוייר אומר שהוא וג'ק לא כל כך שונים אחד מהשני (קייט: אתה מעז להשוות את עצמך לג'ק?!?!"), אני מרימה אגודל לאישור. שניהם זכרי אלפא, לשניהם יש תכונות של מנהיג. בכלל, סוייר הוא misunderstood.
וגם הוא בין האנשים שנותנים להם את השורות הכי טובות. הוא והארלי. ג'ק הוא כמו אנג'ל במקרה הזה (עוד פולני טיפוסי), הוא פשוט לא מצחיק.
הארלי הוא הגיק החמוד. לגמרי הייתי רוצה להיות חברה שלו. נגיד כשג'ק מרגיע את שאנון כדי לנכות ולנקות את החרדה מהאסטמה שלה והארלי קורא לזה Jedi moment. צחקתי נורא.
עוד רגע גיקי:
לוק קושר חתיכות קרועות מחולצה אדומה על עצים כסימני דרך.
בון: חולצה אדומה.
לוק: מה?
בון: ראית פעם מסע בין כוכבים? כשהקפטן וההוא עם האוזניים המחודדות היו יורדים לכוכב, המאבטחים שירדו איתם, תמיד לבשו חולצות אדומות. ותמיד הם היו נהרגים.
לוק: אז הקפטן שלהם היה כנראה ממש מחורבן.
* מחר (שבת) יש איזו קומדיה רומנטית באחד מערוצי הסרטים של הוט בשם "אהבה טרופה". בחורה נתקעת על אי בודד עם אליל רוק שהיא מעריצה. רעיון מצוין. הייתי נתקעת עם ג'ק על אי בודד בשמחה. הייתי מניחה לו להציל אותי פעם בשבוע ודואגת לו (ולי) לאספקה סדירה של תערי גילוח (איך זה שהוא כזה מזופזף, אבל הבנות חלקות כמו תחת של תינוק. כמה זמן בכלל מחזיקה הסרת שיער "לצמיתות"?).
בוז'רסקי, אני יכולה לסדר לך משהו דומה במסגרת הפרס שמגיע לך.
קצרמר: אני ממליצה בחום על "גוף מארח" של סטפני מאיירס – מד"ב שמשלב סיפור אהבה. אני לא יכולה להניח אותו מהידיים!
לתת המדור המוזיקלי אני מעתיקה את הפוסט שלי מהפייסבוק:
לפני כשנה הודיעה להקת א-הא שהיא מתפרקת כדי להקדיש את זמנם למעשי צדקה (?). אולי זה כי הם הרגישו שהם לא צריכים לעבוד עוד, אולי לא יכלו לסבול יותר אחד את הפרצוף של השני, אולי הקנאה לתחת של מורטן האליל עיוורה את עיניהם, אולי מורטן חשש שמעריציהם בעולם סוף-סוף יחשדו שהוא ערפד (אם כי בקליפ האחרון שלהם [ראו להלן], שעושה ריקאפ סיכום לכל ההיסטוריה שלהם ביחד, הוא כבר נראה כמישהו שמתחיל להזדקן). מכל מקום, הם הודיעו על התפרקות.
השבוע משום מה הם שחררו שיר חדש: "פרפר", וזאת כ"שיר אחרון בהחלט לפני התפרקות" (מה זה פה, "תחזיקו אותי?")
שיר חביב, אם כי הוא לא גרם לי ליפול מהכסא לרצפה, שזה קצת יותר טוב מהאלבומים שהם שחררו מאז תחילת העשור.
Lifelines ששוחרר ב-2002, הכיל שני שירים יפים בלבד: שיר הנושא המהמם ו- Forever Not Yours הפופי. שאר השירים היו משעממים להפליא.
את Analogue מ-2005 לא שמעתי מרוב ייאוש.
ב-2009 הלהקה הוציאה את האלבום Foot of the Mountain שבקליפ של שיר הנושא שלו, מורטן הולך על הקצה. תרתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: