miss kitty fantastico

בהמשך ליבולי אסיף 1, הנה פסטיבל הסרטים הפרטי שלי לסוכות הנוכחי.

הוט זהב שידר בבכורה את "עלייתו של האביר האפל", החלק השלישי בטרילוגיית באטמן, ולכן ראיתי שוב, כהכנה, את "באטמן מתחיל" ואת "האביר האפל".

השלישי פחות טוב מהשניים האחרים, אם כי מפחיד יותר, לפחות לטעמי.

בנוסף, למרות שנהגתי לשייך את כריסטיאן בייל לכל מיני ירקות ממשפחת הצנוניות והלפתות, ממש התרגלתי אליו בתור באטמן (אם כי ברגע שהוא הופך להיות איש העטלף, פתאום נהיה לו קול נמוך, צרוד, מלחשש ומגוחך, כאילו שהוא לא בטוח מיהו - באטמן או "איש הסרטן"), ואפילו יותר בתור המיליארדר מאחורי המסיכה. ללא ספק, לכסף יש המון-המון סקס אפיל.

אפילו התחלתי לאהוב את השחקן (למרות שהרבה אומרים שהוא לא בנאדם נחמד).

אחר כך צפיתי ב"הונאה" בגלל האלצהיימר המתקדם שלי. בכלל רציתי לראות את "יוקרה" של כריס נולאן המוכשר מעין כמוהו ("ממנטו", "התחלה" וכמובן סרטי באטמן), אבל התבלבלתי בין שני הסרטים כי לשמות של שניהם יש צליל דומה ובשניהם מככב יו ג'קמן הנהדר...

למרות הבלבול, התברר שמדובר במותחן מאוד מעניין. יואן מקגרגור (שממש גרוע בלעשות מבטא אמריקאי) הוא מבקר חשבונות אפור, שפוגש את יו ג'קמן שלוקח אותו לבילויים ומשחקי טניס ומראה לו את החיים הטובים. יום אחד יו נוסע לפגישת עסקים בלונדון והם מתבלבלים ומתחלפים בטלפונים, ואז יואן מגלה על קיומו של מועדון סקס ומתחיל להשתתף בו, במקומו של יו, וכל יום נפגש עם בחורה אחרת. הכלל הראשון של מועדון הסקס הוא שלא מדברים על מועדון הסקס. ברצינות. "הרשימה" (כל החברים במועדון) היא סודית, עד כדי כך שגם שה"טריסט" עצמו הוא אנונימי והנאהבים לכמה שעות אינם יודעים זה את שמו/ה של זו.

אבל ערב אחד יואן פוגש את מישל ויליאמס ומתאהב בה והם מפירים את הכללים ולא שוכבים ורק מדברים, וכל העסק מסתבך עד מאוד.

לילה אחד השלמתי גם את "ונדטה" (V for vendetta) ששודר כחלק מסרטי דיסוטופיה המוקרנים כל לילה ב- 23:00 בהוט אקשן.

זהו סרט על אלמוני במסיכת גאי פוקס (V) שמטרתו להתחיל מרד נגד השלטון הטוטליטרי והמדכא בבריטניה ב-2020, וגם לנקום באנשים שפגעו בו והפכו אותו למי שהוא. לצידו משחקת נטלי פורטמן כבחורה שהוריה נרצחו על ידי השלטון, וש-V מנסה לגייס אותה לעזור לו להגשים את האידיאלים שלו.

בנוסף, מכירים את השחקנים האלה שהפרצוף שלהם מוכר אבל אנחנו אף פעם לא זוכרים את השם שלהם ומאיפה אנחנו מכירים אותם? אז אחד מהם הוא רופרט גרייבס שכיכב בעשרות סדרות וסרטים (למשל, הבלש ב"שרלוק" וחבר הפרלמנט ב"החוק של גארו"), ומשתתף כדמות משנית ב"ונדטה". שימו אליו לב בפעם הבאה שאתם רואים אותו כי הוא עושה עבודה טובה.

עוד סרט מד"ב/אימה/פוסט-אפוקליפסה הוא "אני אגדה" עם ויל סמית' בבימויו של פרנסיס לורנס (שביים את "קונסטנטין" שאהוב עלי מאוד וגם יביים את הסרט הבא בסדרת "משחקי הרעב"). אם אתם מחפשים משהו קליל, אל תצפו בו כי הוא מדכא תחת.

וירוס שהונדס לרפא סרטן, עבר מוטציה למשהו דמוי מחלת הכלבת והרג 90% מאוכלוסיית העולם, השאר הפכו למין זומבים שיוצאים רק בחושך ואוכלים אנשים - את מתי המעט, קומץ עפר, שארית הפליטה שהתברר שהם מחוסנים, כמו ויל סמית' שמשחק את ד"ר נוויל, וירולוג צבאי, שנשאר בודד בעיר ניו-יורק, עם הכלבה שלו, סאם, ועובד על תרופה במעבדה אשר במרתף שלו.

המלהקת לא עבדה יותר מדי קשה על ליהוק מלא שחקנים והמפיקים חסכו מלא כסף על לשלם לשחקנים. אבל הסרט מעניין ועוכר שלווה וגורם לך לפרקים להפסיק לנשום. אחרי קצת קריאה באינטרנטים, הבנתי שהסוף הוחלף, ושהסוף המקורי גם היה אמור להעביר מסר.

פסקול הסרט, אגב, הוא של בוב מארלי.

קצת לפני חול המועד שודר הסרט Arbitrage, שתורגם משום מה ל"עסקה מגונה". באותה מידה יכלו לתרגם את שם הסרט ל"הצעה קטלנית", או "המנכ"ל שתקע אותי", או "הבורסה מתה מצחוק", או "מותק, קרן הגידור שלנו התכווצה". במקרה הזה, כן יכלו פשוט להשאיר את השם "ארביטראז' ".

ריצ'ארד גיר, שהזדקן נורא (לאישה זה היה בלתי נסלח), משחק בעל חברה שמועל בכספי לקוחותיה ומנסה למכור אותה מספיק מהר, לפני שזה יתגלה. במקביל, הוא גורם לתאונת דרכים שבה נהרגת הפילגש שלו, ועושה הכול כדי שלא יקשרו אותו לפשע.

אם אתם צריכים לוותר על סרט, זה יכול להיות זה - סרט קלישאתי עם עלילה שכבר ראינו בסרטים אחרים, ואפילו גיר, שהיה פעם חביב עלי מאוד, לא מצליח להציל את המצב.

ואז "עיר אפלה" - פילם נואר מד"בי על עיר שתמיד לילה בה, וכשמחוגי השעון מורים על השעה שתיים-עשרה, כל בני האדם נרדמים, התנועה נעצרת והס נופל על העיר, והחייזרים ששולטים בעיר (שמזכירים קצת את "הצופים" מפרינג'), מזיזים בניינים מפה לשם ומערבבים זיכרונות במוחם של אנשים (באמצעות קיפר סאתרלנד, שמכר את נשמתו לשטן ושמזריק להם תערובות זיכרונות ישר למצח). רק ג'ון מרדוק (רופוס סוול, "הדקה ה-90") לא ישן עם כולם, מגלה שיש לו יכולת לשנות מציאות בכוח הרצון בלבד (כמו החייזרים) ויוצא לברר מה לכל הרוחות קורה ושל מי החיים האלה לעזאזל, ולהבהיר לחייזרים שזהות של אדם אינה סך זיכרונותיו (תובנה שג'וס וידון הגיע אליה מזמן).

תכלס זו די דייסה משונה המכילה את המטריקס, מי הפליל את רוג'ר ראביט, כמה סרטים על זיכרונות מושתלים, חופן שיגעון גדלות אלוהי ועוד קמצוץ של המופע של טרומן.

במסגרת "ספטמבר בכוכבים", שודר "ג'ק ריצ'ר" (סיבוב שני של טום קרוז, שכשחקן מאוד אהוב עלי. כשהייתה הנאגלה הראשונה, נורא רציתי לראות שוב את Minority Report המצוין, אך, לצערי, פספסתי אותו). מדובר במותחן אקשן לפי ספרו של לי צ'יילד. צלף יורה בחמישה קורבנות חפים מפשע בפארק. הסנגורית של החשוד פוגשת בחוקר מצ"ח עם מוניטין טובים (קרוז), שחקר את הצלף בעקבות רצח בעיראק. היא שוכרת את החוקר לעזור לה למרות שהוא יודע שהלקוח שלה אשם.

בסה"כ סרט נחמד.

נשארו לי עוד סרטים מוקלטים שתכננתי לראות בחופשה (למשל, "נער קריאה") אבל היא נגמרה לפני שהצלחתי לראות את כולם. דאמיט.

תחרות האירוויזיון הוקמה במטרה לאחד את מערב אירופה כנגד הקומוניזם ולעצב זהות אירופאית חופשית.

בשנות ה-90, כשהמלחמה הקרה הקפיאה אך רק את סרטי הקולנוע, הוצפה התחרות אט-אט במדינות מזרח אירופה, וכל שטח בן כמה דונמים, עם 126 איש ו-10 כבשים, שקרא לעצמו מדינה, הצטרף אף הוא לחגיגה האירופית (ע"ע סן מרינו ומונטנגרו). למרבה הפלא, דווקא אז האיחוד האירופאי הצפוי הלך סופית "קפוט", כשהשתרשה הנטייה של כל מדינה להעניק דוז פואה לשכנתה ולהכניס שיקולים פוליטיים בבחירת השיר המועדף, בשל שינוי שיטת ההצבעה להצבעה באמצעות הטלפון ומסרונים.

בתחילה הייתה זו תחרות מעונבת, בסגנון עדות "סאן רמו", שלא שיקפה כלל את מהפכת הפופ והרוק שהתרחשה בעולם, אולי כדי שגם סבתא תוכל לצפות. ב-1968 החלו הביטלס לעבוד על "האלבום הלבן", ובינתיים באירוויזיון קליף ריצ'רד שר את Congratulations. אבל זה עתיד להשתנות.

בשנת 2003 טורקיה הייתה בין החלוצות לשלוח שיר שהיה שילוב של מוזיקה עכשווית וגוונים אתניים. הנוסחא הזו עזרה לזמרת הטורקייה סרטאב ארנר, בעלת המצח הקלינגוני - לנצח.

יוון עלתה עד מהרה על הגל ומאז שכחה איך יורדים ממנו. לאחר ניצחונם ב-2005, כנראה החליטו שסוס מנצח לא מחליפים, גם אם הוא כבר עייף ורעב ומעלה קצף, ושנה אחר שנה שלחה שיר באותה תבנית ממוחזרת וסולנית ו/או רקדניות שלבושן אינו מותיר דבר לדמיון. ב-2009 הם החליטו לא לקפח אף אחד ושלחו (שוב) את הזמר/ שחקן/ רקדן/ מנחה/ ספורטאי/ מפיק/ מעצב האופנה, סאקיס רובאס, שחשף אף הוא קובייה-שתיים. לא שאני מתלוננת.

השנה נערך האירוויזיון באזרבייג'אן, כאשר אחד מהמנחים, אלדר גסימוב, הוא חצי הצמד שזכה בשנה שעברה והביא את התחרות אל היכל הקריסטל בבאקו. שני לילות לא ישנתי כי לא הצלחתי לפצח את מי הוא מזכיר לי, עד שבליל שימורים אחד זה הכה בי: הוא דומה לקומיקאי הבריטי ג'יימס דרייפוס (נוטינג היל, הגיבור שלי, הקו הכחול הדק). שפטו בעצמכם:

                                                                                       הופרדו בלידתם

השנה השילוב בין העכשווי לאתני היה בולט במיוחד. רומניה שלחה שיר שהוא קצת לטיני, קצת דאנס, קצת חמת חלילים והרבה צועני, מולדובה שלחה שיר חמוד ועליז בסגנון צועני/בלקני, נורבגיה שלחה במפתיע שיר דאנס ים-תיכוני לא אופייני (אולי כדי להתחנף למארחים), האזרים - שיר דאנס/פופ עם מואזין צמוד, הגרוזינים ערכו "חפלה משפחתית" עם מוסיקת פופ/גלאם ודרבוקות, והטורקים הביאו מהבית חלילים מייבבים, דרבוקות וכמה קריאות "היידה", אבל גם מבטא מזעזע, וניסו לגלם פיראטים המפצירים במישהי - "אהבי אותי בחזרה", אבל התוצאה שקיבלו הייתה כנופיה של בני כלאיים זומבים/ערפדים מעוררי חלחלה ובעלי גלימות אפורות, שהיו גורמים לכל אחת לפנות למשטרה ולבקש צו הרחקה.

וכאז גם היום, השיר היווני דהשתא הביא לנו, איך לא, סולנית חצי מעורטלת על עקבי ענק ששרה שיר חצי פופי/חצי ים תיכוני עם מילים מטופשות ("You make me dancing like a maniac", אכן).

רוסיה הגדילו לעשות ושלחו שיר, שנראה היה שיהיה "הסוס הלבן" של התחרות, עם סבתות די הזויות עם שיני זהב ובתלבושת של בבושקות, שכנראה עורכות מסיבת "רייב" פרועה ומגישות בה עוגיות חמאה או בצק פריך. למרות שהן זייפו כמו משוגעות, הן ללא ספק היו הגימיק הכי גדול של התחרות. אחת מהן נראתה כאילו היא לא ממש יודעת מה היא עושה שם, אבל נהנתה בכל מקרה.

אם כבר מדברים על בתי אבות, בריטניה - אולי בגלל שהיא לא ממש צריכה להתאמץ (היא עולה לגמר בכל מקרה) - שלחה "פגז מן העבר": הממלכה המאוחדת העלתה מהאוב את לא אחר מאשר אינגלברט האמפרדינק בן ה-76 ובעל ארבעת הסנטרים, שהיה הזמר הכי קשיש באירוויזיון השנה (הזמרת הכי קשישה, גם היא בת 76, הייתה אחת הבבושקות, כנראה זו שנראתה כאילו סחבו אותה בתואנה כלשהי מ"אחוזת ראשונים" של מוסקבה). את אינגלברט קשישא שלפו היישר מהבינגו כדי לשיר "האהבה תשחרר אתכם", אבל בסופו של דבר הוא נאלץ להסתפק במקום הלפני אחרון עם 12 נקודות.  

שאר השירים, או לפחות רובם, היו גם הם מאוד 2012. מונטנגרו, שלא עלתה לגמר, שלחה שיר ראפ בספרדית (באנגלית שלא נשמעת אנגלית), סן מרינו שלחה שיר על פייסבוק - זמרת בלונדינית עם להקת ליווי במראה עתידני-כסוף ועם מחשב נייד על כן בחזית הבמה (אבל לא ורוד ולא עם נצנצים ולא עם אדוארד הערפד כטאפט).

התאומים האיריים המחושמלים ("ג'דווארד" = ג'ון ואדוארד), בוגרי אקס פקטור הבריטית, כנראה היו סנסציה ענקית בשנה שעברה ולכן חזרו גם השנה, הפעם לשיר בתוך מזרקה (הג'ל שמחזיק את השיער המטורף שלהם כל כך חזק, שהוא אפילו עמיד במים. חבל שאנג'ל לא ידע על זה...), כשהם לובשים חליפות עתידניות כסופות (כן, גם הם! מישהו העביר כנראה דף קשר בין המשלחות, כי הבלרוסים בתחילה הפיקו קליפ, שבו הם לבושים בתלבושות של ספק-רובוטריקים-ספקגיבורי על, ועל הבמה לבשו גופיות רשת כסופות, צמידים כסופים עבים ושרשראות מתכת תלויות על סקיני שחורים, משל היו ערסים עתידניים ברטרו על ימי הביניים).

השיר האירי היה חמוד מאוד וקליט, וכלל כמובן את הקפיצות והשיגעון הכללי האופייני להם.

השיר של השנה

השיר של שנה שעברה 

עכשיו משהו מאוד חשוב על אוסטריה. השנה עשו האוסטרים את הטעות החמורה ביותר שלהם מאז שנת 1889, שבה לא כפו על אמו של אדולף לעבור הפלה. השנה הם שלחו את השיר הראפ המעצבן ביותר בעולם בשם "לנענע את התחת". לא פלא, אפוא, שהוא לא עלה לגמר.

ראש השנה וסוכות היו קמצניים מבחינה טלוויזיונית, אבל למרבה השמחה, יכולתי "לעוף" על "אוקטובר בכוכבים", שבמסגרתו שודרו כל יום סרטים של כוכב קולנוע אחר בחם-זהב.

והנה ספירת המלאי:

ממזרים חסרי כבוד:

עם בראד פיט כלוחם טקסני חצי אינדיאני ומגוחך להפליא שמקים יחידה של חיילים יהודים-אמריקאיים לנקמה בנאצים. סרט של טרנטינו, וכצפוי מופרע לחלוטין ועקוב מדם. אבל בצורה מצחיקה.

במקביל, סיפורה של שושנה דרייפוס שמשפחתה נרצחה ומבקשת אף היא נקמה.

ממש לא סרט שואה, אם כבר פאנפיק לשואה.

את אחד הנאצים המרכזיים בסרט (הנס לנדה) משחק שחקן גרמני בשם כריסטוף וולץ, והוא מביא וואחד משחק מעלף בגילומה של דמות שהיא מצד אחד מפחידה וקריפית ומצד שני, מהפנטת. אגב, וולץ מדי פעם מבקר בארץ כי יש לו פה משפחה.

אווטאר:

כן, סוף-סוף צפיתי ולא בתלת מימד.

נחת נכה (סם וורתינגטון החמוד) מגויס למשימה בכוכב פנדורה כדי להתקרב לילידים הפרימיטיביים ולשכנע אותם לעבור לשטח מחיה אחר כדי לאפשר לבני האדם מכדור הארץ לכרות מינרל יקר מאוד.

סרט מרהיב, לגמרי מצדיק את השנים הרבות שלקח לג'יימס קמרון לעבוד עליו.

התמונה שבחרתי מבין כל התמונות המוכרות של הסרט היא דווקא הפעם הראשונה שבה הגיבור, ג'ייק סאלי, מתעורר בגוף האווטאר שלו ונמצא בשוק שהוא יכול להזיז את הרגליים. סצנה מרגשת.