מאז שהפייסבוק דחק את רגליו של הבלוג, אני פחות משתפת בדברים הקרובים ללבי. יש גם חברות שאני יכולה לכרסם להן את האוזן בכל מיני דרכי תקשורת, וגם פנים אל פנים.
מה שאני מנסה להגיד זה שקריאת הפוסט הזה היא רשות. מי שהצקתי לה יותר מדי, יכולה ללכת לעשות משהו אחר.
אז למה התכנסתי? כי ביום שלישי הייתי בספרייה, הספרנית הושיטה יד לקחת את הספר שהייתי אמורה להחזיר וממש לא בא לי לתת לה אותו. רציתי לשאול אותה אם אני יכולה לשמור אותו אצלי עוד איזה שנה-שנתיים ככה, אבל במקום זה אמרתי: "ממש קשה לי להחזיר את הספר הזה."
"למה?" היא שאלה.
"כי הוא נכנס לי ללב," עניתי.
"כן, יש ספרים כאלה," היא מלמלה. היא בטח שומעת את זה הרבה.
הספר המדובר הוא "ליל כל המכשפות" (באנגלית Discovery of Witches - שם שאולי יותר הגיוני מבחינת העלילה; לא היה שם ליל מכשפות, אולי זה מין הלחם כזה בין מכשפות, ליל כל הקדושים, ליל כל הנשמות שחל יום אחריו ושם הטרילוגיה All Souls *) של דבורה הרקנס, פרופ' להיסטוריה, שזהו ספרה העלילתי הראשון (לפני כן כתבה רק ספרים עיוניים).
מישהי שאני לא מכירה המליצה לי עליו, ומקריאה בכריכה האחורית זה נראה כמו "ההיסטוריונית" פוגשת את "סופו של מר Y", מה שלא הבטיח הרבה, כי "ההיסטוריונית" היה ככה-ככה, ו-Y התחיל מעניין אבל סופו איכזב. בכל מקרה, דפדפתי קצת בספר, ומאחר שבאותו שבוע לא מצאתי משהו אחר מהרשימה שלי, החלטתי להסתכן. איזה מזל שעשיתי את זה.
הז'אנר הוא פנטזיה שמתרחשת כיום (אבל שולחת זרועות לעבר בגלל אופיין של הדמויות ובגלל התמחותה של הסופרת), זהו עולם שערפדים, מכשפות ושדים חיים בו לצד בני האדם, ללא ידיעתם, כי כולם נראים אנושיים.
השדים נולדים להורים שדים או נולדים כשדים כתוצאה ממוטציה, הם נראים כאנשים לכל דבר ועניין, אבל הם חיים את חייהם על הקו הדק שבין גאונות לשיגעון (אם כי יש כאלה החוצים את הגבול הזה) ובעלי IQ גבוה.
הערפדים אינם יכולים להתרבות, אלא יוצרים ערפדים אחרים (כמו ברוב סוגי ה-lore).
הגיבורה, שגם מספרת את הסיפור בגוף ראשון, היא דיאנה בישופ, נצר לשושלת מכשפות ארוכה, שהראשונה בהן היא בריג'יט בישופ (שהייתה הראשונה שעלתה על המוקד בציד המכשפות של סיילם בסוף המאה ה-17). בגלל שהסופרת היא היסטוריונית, היא משלבת עובדות היסטוריות אמיתיות בעלילה, וזו אחת מהן.
דיאנה היא מכשפה שאינה רוצה שום קשר לכישוף ומאגיה. הוריה, מכשפים בעלי עצמה, נהרגו כשהייתה בת שבע, והיא גדלה באפ-סטייט ניו יורק, אצל דודתה, שחיה עם בת זוג (וכן, יש כמה קלישאות בסיפור, כמו זו: מכשפה לסבית שמגדלת חתולה, ששמה - איך לא - טאביתה).
דיאנה, כאמור, הרחיקה את עצמה ממשפחתה ומהכישוף. היא דוקטור להיסטוריה (עם התמחות בהיסטוריה של המדעים ובאלכימיה, תחומים שאינם זרים לסופרת), שגרה בדירה שהוקצתה לה על ידי דיקן הקולג' שלה באוקספורד. הסיפור נפתח בסמסטר הקיץ שבו דיאנה נשארת באוקספורד ומבלה ימים ארוכים בספרייה הבודליאנית משום שהיא הוזמנה לשאת את הרצאת הפתיחה בכנס שייפתח ב-1 בנובמבר. בשאר זמנה היא רצה כמה קילומטרים ביום וחותרת בתמזה.
יום אחד היא מזמינה ספר עתיק על אלכימיה, בלי לדעת שהספר אבד לפני מאות שנים (כנראה ספר שהיה קיים באמת ואבד, ואשר היה שייך לאוסף של האספן האמיד אליאס אשמול, שתרם את כל ספרייתו לאוניברסיטה). למרות זאת, היא מקבלת אותו וחשה שיש בו משהו מוזר. היא מחזירה את הספר לאחר עיון קצר בו, במסגרת הבריחה, ההדחקה וההדרה של הכישוף מחייה, אבל עדיין לא יודעת שכל "היצורים" (שם כללי לערפדים, מכשפות ושדים) מתעניינים בו - כי הוא אוצר בתוכו סודות ותשובות לקיומם - וגם בה, כעת כשהיא מצאה אותו.
אחד היצורים שמתעניין מאוד בספר הוא הערפד מתיו דה-קליירמון שמאותו רגע ואילך עוקב באובססיביות אחרי דיאנה.
מדובר ב-670 עמודים מענגים שקשה להפסיק לקרוא, עם סוף שהוא התחלה למשהו אחר.
כן, כאמור, מדובר בטרילוגיה. הספר השני קיים באנגלית והשלישי עדיין בשלבי כתיבה.
פניתי להוצאת כנרת שהוציאה את הספר הראשון בארץ (בתרגומה של נועה בן פורת), כדי לברר האם הספר השני ייצא גם כן בארץ, וזוהי תשובתם: "היו לנו תקוות כי ספרים מצליחים כל כך בכל העולם יכבשו את הקוראות בישראל. לצערנו, הספרים לא זכו לשום הצלחה בארץ, ולכן הוחלט לא להמשיך ולהוציא אותם לאור בעברית."
אז קודם כל, הספרים באמת מצליחים מאוד בעולם. שנית, לאו דווקא קוראות יאהבו אותם. שלישית, מיהם האידיוטים שגרמו לכך שהספר לא יצליח? הרי מדובר בספר ממתק. בקיצור, חבל מאוד. בכל מקרה, אני כבר יודעת מה אני הולכת לקנות לעצמי במתנה באתר אמזון הקרוב למחשבי.
לאור ההצלחה של הספרים, כבר בימים אלה נכתב התסריט (על ידי דיוויד אובורן, שכתב גם את "הוכחה" עם גבינת פלאטרו, ואת "הבית על האגם". הידד!), והוא ייצא על ידי וורנר בראדרס, שמוצפים באימיילים וציוצים של קבוצה בשם Armitage4Clairmont (יש להם גם דף בפייס), שמנסה לקדם את ליהוקו של ריצ'ארד ארמיטאג' האליל (שהשתפכתי עליו גם פה) כמתיו דה -קליירמון. ראיתי בתגובות בדף הסרט בימד"ב שיש המציעים את נעמי ווטס כדיאנה. אף פעם לא ראיתי שום סרט איתה, אבל מהתבוננות בתמונות שלה, נראה לי שהיא מתאימה פיזית להיות דיאנה. מבחינת מתיו, ארמיטאג' מתאים לגלם אותו גם פיזית וגם באופן שבו הוא משחק - יכול להיות גם קשוח וגם רך (ראו "צפון ודרום" או "רובין הוד").
* וגם תצלום הכריכה הקדמית במהדורה העברית הוא איום ונורא ונראה כמו רומן רומנטי סוג ז'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: