טרף קל

אזהרה ידידותית לקוראים

כבר כמה שעות שאני מנסה, לא בהצלחה יתרה, לתאר את מאורעות ליל אמש.  חלק מהדברים פרחו לי מהראש - תוצר לוואי של צריכת סמים ואלכוהול (במקביל). חלק מן הדברים שנאמרו אתמול אינם קלים לעיכול, כך גם דרך התגובות שלי ושל שאר הנוכחים.

לא קל לעיכול בכלל.

במחשבה לאחור, המפתיע הוא שבמהלך הערב הכל זרם בטבעיות. כולנו הגבנו אותו הדבר.

הרצינות שבה נאמרו הדברים משאירה מעט מקום לספק בנוגע לכנות של אומרם. אני מתקשה להעביר את התחושה שעמדה באוויר במהלך הערב. תחושה של תמיהה. הכל נשמע כל כך אמיתי... ובכל זאת... לא יתכן שזה נכון. נכון?

זה לא משהו ששומעים כל יום.

לא כל הקוראים ימצאו את עצמם מבינים את מה שכתוב למטה. לשם שינוי, אתמול לא היה משעמם לרגע.

"ערפאת הומו" מוריס אומר, "אני אומר לכם, תעשו חיפוש באינטרנט תמצאו תמונות שלו מזיין ילדים קטנים", הוא מחדד את הנקודה, "ערפאת מזיין ילדים קטנים".

מאיר מרים את הראש על הכסא לידו, "גם אני זיינתי ילד בן עשר" הוא אומר מחוייך.

משהו באיך שהוא אומר את זה, משהו באיש, משהו באוויר אומר לנו שהוא לא צוחק, יותר מזה, משהו אומר לנו שהאיש לא מסוגל להבין בכלל שאפשר לצחוק על דברים כאלה. משהו באיך שהוא מדבר אומר שהוא מרגיש בטוח בחברת גברים, והסיפור הזה אינו שונה מבחינתו מסיפור על זיון עם זונה (גם לזה הוא מגיע אח"כ) או זיון עם אשתו.

כל מי שראה ילד קטן נופל מכיר את הרגע הזה. הרגע של השתיקה, הבלבול השקט הזה לפני שהבכי מתחיל, המבט המבולבל הזה שאומר "מה קרה עכשיו? לבכות? לבכות? לבכות!"

מאיר אומר "גם אני זיינתי ילד בן עשר" ויש פאוזה של חצי שניה שבה אף אחד לא יודע איך להגיב.

מה קרה עכשיו?

מה לעזאזל קרה עכשיו?

כמה שעות קודם לכן...

התחלנו לשתות בסביבות השעה ארבע וחצי בצהריים, אני והיאק. בירה אחת. אין דבר כזה בירה אחת. בירה אחת משמע מינימום שתיים (חצאים למי שמעיז לחשוב לרגע על כוסות של שליש או בקבוקים רחמנא ליצלן).

אחרי הבירה השניה (או אולי לפני) המלצרית נותנת לנו שני שוטים של וויסקי. ככה זה אחרי שנים של היכרות. פה ושם מקבלים מתנות קטנות. היא עוזבת בקרוב והיאק נוסע להודו, אלו כוסיות פרידה. כבר ארבע שנים שאנחנו שותים באותו המקום. בשלב הזה של הערב עוד לא ברור אם נפרוץ את מחסום הבירה השלישית ואז מי יודע איפה נסיים אותו.

כשהגענו מאיר ומוריס כבר היו שם ואיתם עוד חבר. לא ברור אם הם חברים משם או לא. כנראה שלא. מוריס בסביבות גיל 35. מאיר בן 65. הם שותים בירה אחרי בירה ומתווכחים על הכל. על כדורגל (מי שיחק בפתיחה של המונדיאל ביפן-קוריאה? צרפת-סנגל או צרפת-קמרון?), על וודקה (יש דבר כזה וודקה של ג'ק דניאלס? לא!), על בירה (איזו מדינה מייצרת את הבירות הכי טובות בעולם? שאלה מטומטמת)... וכו'. חוץ מחמישתנו, ומהמלצרית והבארמן, הפאב ריק. כולנו סביב הבאר. אני והיאק משחקים ארץ-עיר בזוגות עם המלצרית והבארמן, במקום חי-צומח-דומים אנחנו משתמשים במשקה-זמר/להקה-אישיות. למישהו יש משקה ב-ז'? אני מציע להוסיף גם סטייה (תנו לי סטייה בצ').  הם גוררים אותי ואת היאק לשיחה, שואלים שאלות, מאמתים את הידע שלהם עם שלנו ועם הבארמן. מאיר קם ונעמד לידנו. "זיין לי את המוח המוריס הזה, כל הזמן צועק. הרס לי את הערב. אני יוצא לעשן חשיש להרגע". 

"יוצא לעשן מה?" שואל היאק בתמיהה.

"חשיש", מאיר מצהיר שוב.

"אנחנו נבוא לעזור לך" אומר היאק, ודקה אח"כ אנחנו על המדרכה מעבר לכביש, מעשנים ג'ויינט, באמצע היום, בת"א. לא כל יום יוצא לעשן חשיש עם אדם זר, ועוד זקן, תימני למראה ולמשמע, בן 65 עם שיער לבן. אנחנו מעשנים ומדברים, מסתבר שהוא מכיר את דוד שלי. הוא מספר לנו על רכישת החומר ועל המחיר המצויין שקיבל.

"זה יופי של כיף" הוא אומר כל כמה משפטים.  

אח"כ אנחנו חוזרים פנימה. ממשיכים לדבר. מוריס ומאיר ממשיכים להתווכח. הגיעו לפוליטיקה. אני והיאק פורצים את מחסום הבירה השלישית כשהם מתווכחים על ערפאת.  בשלב הזה אנחנו כבר צוחקים מהכל. הבירה והסמים מתערבבים קצת יותר מדי טוב. בעוונותי, אני מנסה להיות מצחיק ומעלה את סוגיית סוהא (שהזדיינה עם ערפאת, וכמה שזה מגעיל), ואז מוריס אומר את שלו על ערפאת והילדים הקטנים, ומאיר אומר את שלו "גם אני זיינתי ילד בן עשר".

פאוזה של אלפית השנייה… וכולנו מתחילים לצחוק.  המופרכות של כל הסיטואציה לא איפשרה תגובה אחרת.

"פעם הייתי מוכר ויאגרה מזוייפת לערבים, בעשרים שקל לכדור" מאיר ממשיך להפליג במעלליו, "זה היה עשוי מקמח צבוע. הייתי קונה את זה בשלוש שקל לכדור ומסתובב בתחנה ומוכר להם ליד הבתי זונות. הם היו באים משפחות שלמות, אבא, סבא, נכד, וכולם קונים ערמות. עניין של כבוד אצלם. פסיכולוגי, ברגע שלוקחים כדור, לא משנה מה יש בו, עומד להם". הכל נורא מצחיק. הוא מספר על מעללי רכישות סמים. הוא תמיד יוצא גבר. תמיד דופק את כולם. תמיד מקבל מחיר.

מאיר ומוריס מזמינים אותנו לעבור לצד שלהם של הבאר, ואנחנו עוברים. הם קונים לנו שתיה. עוד סיבוב של בירה. עוד סיבוב של בירה. עוד סיבוב של בירה. בירה רביעית, חמישית, שישית? אני כבר לא זוכר. שש בירות זה שלושה ליטר של נוזלים. אני כבר רץ לשירותים כל רבע שעה. השעה עדיין לא שמונה בערב.

"פעם לקחתי ויאגרה, מאה מ"ג, והלכתי לזונה בתחנה. שעה טחנתי אותה. טחנתי טחנתי, קרעתי לה את הצורה שעה שלמה. מה אמרה לי בסוף?" מאיר שואל אותנו.

"מה?"

"בסוף היא הציעה לי חברות. אתה קולט? היה לה כל כך טוב, רצתה להיות חברה שלי"

"כזה כדור?" אומר מוריס, ושולף מהארנק ויאגרה, מאה מ"ג.

"צריך לדעת איך לקחת את זה" מאיר מרעיף חוכמה, "חצי כדור, חצי שעה לפני. אתה מזיין, גומר, ועשר דקות אח"כ עומד לך שוב כמו חמור".

מוריס מתעקש לדבר על פוליטיקה, אני מנסה להתחמק, ובסוף נגרר לשיחת  "אתה גבר ואתה בסדר, למרות שאתה ימני ואני שמאלני (מסריח)", הוא נולד וגדל במרוקו וצרפת. "אני מכיר ערבים" הוא חוזר ואומר. "אני הייתי קצין במג"ב" הוא מזכיר לי שוב. "תן לי הזדמנות ואני הורג את כולם, אבל זה לא שווה שאני לא אראה את הילד שלי". "אתה בסדר" אני אומר לו, ואנחנו לוחצים ידיים ברצינות תהומית של שני לוחמים שראו אקשן בזה הרגע (אני בטוח שהוא היה טבח, והאקשן שאני ראיתי מסתכם בהקרנות חוזרות של "הנינג'ה האמריקאי").

"אני נולדתי בכורדיסטן" מספר לנו מאיר, "הייתי רועה צאן"

"וכבשים או עזים דפקת?" שואל אותו מוריס.

"בטח" עונה מאיר ושוב משהו באיך שהאיש מתנהל אומר שהוא לא רואה את הבדיחה פה, למרות שכולנו צוחקים. האיש רציני כמו השחפת של קפקא.

"מה יותר טוב? כבשים או ילדים?" מישהו שואל אותו, אולי מוריס, אולי אני.

"איזה תחת היה לילד הזה" מאיר מוסיף במבט מצועף. ואנחנו לא מצליחים לשבת ישר מרוב צחוק.

"אתם צריכים לראות איך הילד הזה הולך עד היום" מאיר ממשיך, וכולם צוחקים חזק יותר.

"עם חיוך?" אני אומר וכולם נשפכים מצחוק.

"אולי הוא התימני שהתעלל במוזטל?" היאק אומר לי בשקט, ואני כבר בקושי נושם מרוב צחוק.

בסביבות תשע אנחנו מדדים החוצה, אומרים להתראות מרגש למאיר ומוריס (שמכסים חצי מהחשבון שלנו), בדרך לאוטו אנחנו עושים סיבוב והולכים לאכול סביח. אח"כ אני נוהג, שיכור, לדרום העיר, מקפיץ את היאק לדירה שבה הוא מתארח. אנחנו מתיישבים שם ומספרים למארחינו את מעללי הערב כשהכל עוד טרי. כל זה מלווה בשתי כוסות ג'יימסון עם קרח.

21:45 (לפי רישום השיחות בטלפון), היא מקשרת, אני לא זוכר על מה דיברנו. אני מבטיח לה שאתקשר כשאצא משם.

23:24 אני יוצא משם, בדרך הביתה, מתנדנד. אני מתקשר אלי למרות שאני יודע שאין סיכוי. אני משתדל להשמע חברי ורגוע למרות שאני מתבשל מבפנים. אני יודע שהסיכוי קלוש אבל אני כל כך רוצה. רק מהשיחה (הלא מינית לחלוטין) אני מקבל זיקפה. אנחנו מחלפים כמה מילים ואני כבר מדמיין איך אני מכופף לה את הידיים מאחורי הגב כשאנחנו מזדיינים בדוגי. אני עוצר ברמזור כשאנחנו מדברים. שמאלה זה אליה, ישר זה הביתה. אנחנו מסיימים את השיחה, אני לוחץ על הגז ונוסע ישר.

בבוקר היאק מתקשר אלי. "what the fuck, קרה אתמול?"

"לא יודע" אני אומר, "אני אנסה לכתוב את זה ונראה".

"הולכים לאכול איתו צ'ולנט ביום שישי?", היאק מזכיר לי עוד כפיס מהערב ושנינו צוחקים.

ערב מוזר, אפילו בסטנדרטים שלי!