טרף קל

שוקי "סיסי" חפציבה (שייקה לוי) נכנס למוסך של זיגי פוקסמן (פולי) עם עיתון מקופל ביד.

סיסי: נחש מי מת?

פוקסמן: ערפאת!

סיסי: היית מת!

(אסי דיין מוכיח שכלום לא משתנה פה, מתוך הסרט "שלאגר" , 1979)

אני ויאסר יושבים על הבאר באמצע השבוע. הוא כבר שתה יותר אבל לא מוכן להפסיק. הוא בקושי מחזיק את הכוס ביד והבארמן כל הזמן צריך לנגב את הבאר מהטיפות שנופלות לו מהפה.

"די, בוא נלך"  אני אומר לו, "אני בקושי רואה ישר ועוד צריך להקפיץ אותך חזרה"

"שב שב יא נקניק, אני אקח מונית" הוא אומר, "תראה את השתיים שנכנסו עכשיו"

"מה השתיים שנכנסו? אתה לא נשוי? סוהא? מה עם סוהא?" אני אומר.

"סוהא? נשבע לך, אם לא היתה הילדה הקטנה, מזמן הייתי זורק אותה לג'יבריל רג'וב או ליגאל שילון, שיטפלו בה".

"די, בוא נעוף, אני מת לישון ועוד יש לי מילואים מחר"

"תהייה ברמאללה?" הוא שואל.

"למה מה אני? גולני? אתה יודע טוב מאוד שאני לא מגיע לאיזור המסריח הזה שלכם, ואל תתחיל לדבר איתי על חומוס וכאלה. יש חומוס מצויין גם בחיפה וירושליים ויפו, ואפילו בת"א".

"חומוס? בת"א?" הוא אומר, "לא הייתי מצחצח את הנעליים שלי עם הגועל נפש הזה "

"מה קרה יא ערבוש?" אני מלגלג,  "בלי פיפי לא טוב לך החומוס?"

"סתום, סתום" הוא צוחק ואז משתתק לרגע ונאנח.

"אתה יודע שלא נשאר לי עוד הרבה" הוא אומר אחרי כמה דקות של שתיקה.

"זה בסדר יש עלי מזומן", אני משיב, לא מבין לרגע על מה הוא מדבר.

"לא כסף יא טמבל" הוא אומר, "לא נשאר לי עוד הרבה זמן לחיות"

"עוד פעם השב"כ?"

"לא לא, הפעם זה פנימי"

"דחלאן?"

"תגיד, תמיד היית כזה טמבל?" הוא מוריד לי כאפה לעורף, "אני מנסה לומר לך שאני זקן, שאני חולה, שאני יודע שאני הולך למות בקרוב"

אני מאמץ את המוח לומר משהו משמעותי ומלא אמפתיה, אבל האלכוהול מפזר לי את המחשבות וכל מה שאני מצליח לפלוט החוצה זה, "ואללה, לא נעים".

"לא, לא נעים בכלל" הוא אומר לי ואני רואה שהוא באמת מתכוון לזה.

שוב שוקעים בשתיקה.

"תגיד, יש דברים שאתה מתחרט עליהם? דברים שהיית עושה אחרת?" אני מנסה לדלות תובנות מלאות משמעות מאדם בסוף ימיו.

"הסביח מהצהריים לא עושה לי טוב. אני מצטער שאכלתי אותו" הוא אומר.

"ואתה קורא לי טמבל?" אני צוחק "אני מנסה לתת לך פה במה להביע חרטה, כשאתה על ערש דווי, להראות לכולם את האדם שאני מכיר, ואתה מתלונן על הסביח? אגב, מריחים את העמבה ממרחק עשרה צעדים"

"צודק" הוא אומר, "אני מתחרט גם על הסביח מאתמול, יותר מדי חריף, כל הלילה הפלצתי כמו מטורף" הוא צוחק.

"אתה דפקט" אני אומר לו, "כמה זמן אתה כבר יודע שאתה הולך למות?"

"מהיום שנולדתי" הוא מתחכם, "רק שלאחרונה זה הפך להיות סביר יותר".

"איך נתקעתי עם כזה טמבל?" אני צוחק, "תגיד, למה אתה לא מתגלח? מאז שאני מכיר אותך אתה עם זיפים?"

"זה סימבולי לעובדה שאני תמיד תקוע במצבי ביניים" הוא מסביר לי, "זה לא ממש זקן, אבל זה בטח לא מגולח".

"תשובה טובה. המצאת את זה עכשיו?" אני שואל.

"בוודאי" הוא משיב בחיוך, ומרוקן עוד צ'ייסר וויסקי.

אח"כ אנחנו מתחילים לדבר עם שתי הבנות שנכנסו קודם. אח של אחת מהן איבד עין בפיגוע אז היא קצת נרתעת בהתחלה אבל הוא מרכך את ההגנות שלה. הוא מספר לה סיפורים על ירדן, תוניס ולבנון, בהתחלה סיפורים מצחיקים, אח"כ הוא מפגין ידע והבנה במגוון תחומים, אח"כ הוא עושה חיקוי מצויין של יצפאן וקורע את כולנו מצחוק. מאוחר יותר הם עוברים לשיחה רצינית יותר על החיים במחתרת, על אמונה וההתנגדות, על חיים שלמים שבו חברים מתים מימין ומשמאל, ואני יודע שהוא מזיין לה את המוח בשביל להכנס לה לתחתונים. עוד עשרים דקות ואני רואה את היד שלו על הירך שלה. איך הוא עושה את זה? בן אדם בן 75, עם זיפים וכאפייה, והיא עוד לא בת 25, עם חולצת פופיק וג'ינס. הוא לוקח אותה לשירותים ורבע שעה אח"כ הם חוזרים עם חיוך מרוח על הפנים.

"פרה פרה" הוא לוחש לי באוזן.

"יא מניאק. בוא, בוא נלך" אני אומר.

הוא מחליף חיבוק ונשיקה עם הגברת. הוא לוקח את מספר הטלפון שלה ואני יודע מראש שהוא בחיים לא יתקשר אליה. אנחנו יוצאים החוצה לרחוב, חוצים את הכביש ונכנסים לקנות סיגריות בפיצוציה.

"תמשוך לי באצבע" הוא אומר, מגחך ומושיט לי את היד. 

"עוד פעם? תגיד לי מה אתה אוכל?", אני מושך לו באצבע והפאב מתפוצץ מאחורינו.

"דליפת גז" הוא אומר ושנינו נקרעים מצחוק מהבדיחה הזו, ששמענו יותר מדי פעמים, "בוא נלך למקום אחר" הוא מוסיף, וברקע כבר אפשר לשמוע סירנות מתקרבות.