טרף קל

טוב. מספיק להתבכיין.

תסתכל למעלה.

הפסנתר שמאיים ליפול לך על הראש עדיין שם. תלוי לך מעל לראש. יפול יפול. לא יפול, לא יפול. 

גם ככה אתה והוא נופלים ביחד באותו הקצב בדיוק. מה גם שהוא עושה לך צל בימים החמים. ולפעמים מישל פייפר נשכבת עליו בשמלה אדומה ושרה שיר שקט. אולי יום אחד מישל פייפר תיפול מהפסנתר ישר עליך. תשבור לך את עצם הבריח. תוכל לתבוע אותה על קריירת הכדורסל שלך שנעצרה כשהפסקת לצמוח בגיל 18.

היית עושה מזה קרקס מדיה שכזה, שבו אתה מכפיש אותה והיא אותך. ואתה תצטרך ללכת עם כזה ספוג על הצוואר כמה חודשים, אבל לפחות מישל פייפר תדע מי אתה, ובסוף אולי גם תשלם לך על זה. ואז אחרי שהכל יגמר, היא תגיד לך שהיא מאוד אהבה את איך שהתנסחת במתן העדות שלך, ושהיא רוצה שתכתוב את התסריט לסרט החדש שלה, שהוא סוג של פראפראזה על "צלילי המוזיקה", רק בלי השירים ובלי הילדים. בגדול זה סיפורה של נזירה שמזדיינת עם גדוד של נאצים באחו שליד הכפר שלה בצרפת, לא בשביל להציל מישהו, אלא בשביל האפקט הדרמטי. וכשנולד לה תינוק עם שפם קטן אם המנזר מגרשת אותה לרחוב, והיא נודדת לפאריז, שם מוצאת את עצמה מחדש בתור נזירה חשפנית, והתינוק עם השפם מצטרף לפריק-שואו נודד ועושה מזה מיליונים. כובש את אירופה. וכשהאמריקאים משחררים את צרפת היא מנסה לחזור לכפר שלה, לחפש את הקצין הנאצי היחיד שלא חסם לה את הפה כשהם הזדיינו באחו. לכו תבינו אהבה. אבל היא מפספסת את הפניה לכפר, כי בנו שם מקדונלדס בדיוק על הצומת והשלט שלהם הסתיר את השלט לכפר. אז היא מפספסת את הפניה ופשוט ממשיכה לנסוע והסרט נגמר. סוף פתוח כזה. אומנותי. תבינו מה שתבינו. אמירה נוקבת או שלא.

אח"כ מישל תקבל על זה אוסקר, וכשהיא תגיד תודה בטקס הפרסים היא תיזכור אותך, ותגיד תודה, אבל היא תבטא את השם שלך לא נכון, ואתה תשב בבית, כי לא יזמינו אותך, וגם אם יזמינו לא תלך, כי אתה לא יודע לקשור עניבת פרפר. אז אתה תשב בבית ותשמע אותה אומרת את השם שלך לא נכון, ותמשש לעצמך את עצם הבריח, ותסתכל למעלה, והפסנתר עדיין יהיה שם. לך תבין פסנתרים.