טרף קל

היא לא כזו יפה, הוא לא כזה חנון. זה בעיקר הולך להצחיק כי אנחנו אוכלי נבלות.

היא לא כזו יפה, בעיקר כי הבורות מכוערת. הוא לא כזה חנון. 

זה יצליח כי אנחנו נהנים משמחה לאיד. מלבעוט בחלש. אנחנו נהנים לראות אותה עילגת ונבערת, ולראות ואותו נכה חברתית ונבוך. אנחנו אוכלי נבלות חברתיות. צרכני ריקבון. אנחנו חגים מעליהם כנשרים, מחכים להזדמנות לתקוף בפאסיביות של צחוק, עם שקית של דוריטוס ובירה. מתמוגגים בעליונותנו, נחכה לנקודה שבה הם מונחים לנו ליד הרגליים בשביל לבעוט. בשביל להקיא, לא קצת, לא בפה. להקיא ממש. ולשמוח, לשמוח על כמה שאנחנו טובים יותר.

בשואה הבאה יהיה ערוץ טלוויזיה כזה של השמדה. ערוץ 20 פתוח על התור למשרפות, על הסלקציה, על הזונדר-קומנדו. נצחק איך זה גונב לחם להוא, ואיך הקאפו מכה פה ומצליף שם. נצביע להדחות, שיובילו, כמובן, להוצאות להורג, ונמליך לנו מלכים חדשים. בכניסה למחנה האח הגדול הזה, על השלט, יהיה כתוב שהטאלנטיות משחררת. נראה איך שורפים אותנו אחד אחרי השני ונתמוגג על ניחוח הבשר. אוכלי נבלות.

אז הן לא כאלה יפות, והם לא כאלה חנונים, ואנחנו בעיקר אוכלי נבלות, רודפי אמבולנסים, דורסי חלשים, מנציחי סטיגמות. מעודדי פאשיזם כלכלי במסווה של פאשיזם רגשי. אנחנו קונים כל מה שמוכרים לנו, בלי לחשוב מה זה אומר עלינו. 

גועל גועל גועל.

וזה רק הפרומו. כשדלתות השאול יפתחו הערב, נגלה שמה שמוכרים לנו זה הזדהות רגשית דרך לעג.

אנחנו אוכלי נבלות ואנחנו בדרך לגיהנום, עם תחושת עליונות, וגרעפצים בריח בירה ופירורים של דוריטוס על החולצה.