טרף קל

ואולי מה שאני צריך לעשות זה להמציא את עצמי מחדש. לעזוב הכל, להסתובב וללכת בכיוון אחר. לקפל את המילים שלי בחזרה לתוך הראש, לארוז תיק וללכת. להחליף תחום עבודה. להחליף שם. להמציא לעצמי עבר חדש.

אולי עם עבר חדש יצמח עתיד אחר.

אולי.

ואולי לא. אולי צריך להפסיק לתהות אולי ככה ואולי אחרת. 

אולי אני צריך לגדל שפם. עניין של כמה שבועות ואני מצמח שפם לתפארת. שפם עבה, שיורד מצידי השפתיים ממש עד תחתית הסנטר. 

שפם זו התחלה. אח"כ אחליף את השם. נאמר, בילי-בוב, או יורגן, או אריק. אקראית. אחליף שם. ואף אחד לא ידע מאיפה הגעתי. פשוט אהיה ההוא עם השפם. אריק עם השפם. שם שזוכרים. פרצוף שזוכים. אריק עם השפם. אני אהיה אריק עם השפם. 

אריק עם השפם לא יכול לעבוד בהייטק. אין שם כאלה. אריק עם השפם צריך להיות פועל במה או טכנאי סאונד שכותב שירה בפנקס בזמן הופעות. בזמן שיש לו לנוח לפני שצריך לטפס שוב על הפיגומים ולפרק תאורה. לא שירים טובים. אריק עם השפם יודע את זה. אבל שירים בכל זאת. טובים או לא, זה יותר טוב מכלום. שירים בפנקס מקומט.

ובכל פעם שאיזו מישהי תתחיל איתו, בשביל לקבל גישה לאחורי הקלעים, הוא יתהה אם מאוחר יותר כשינשק אותה, השפם שלו יהיה לה נעים או שישרוט. ולא יהיה אכפת לו באמת, לא אם זה שורט או מדגדג ולא אם היא איתו רק בשביל להגיע לאחורי הקלעים או שבאמת אכפת לה. לא אכפת לו. לא באמת. הוא יכתוב עליה שיר בפנקס בבוקר, על איך היא קמה בבוקר בדירה שלו, שאינה הדירה של האיש שרצתה להגיע אליו, ושתתה איתו קפה, ואז הלכה. ובהופעה הבאה תהיה מישהי אחרת, ולמרות שזה יהיה בדיוק אותו הדבר, בכל זאת יצא לו ממנה שיר אחר. כי לאחת השפם שורט ולשניה מדגדג.