טרף קל

בימים בהם עדיין לא ידעתי להרגיש, דליה רביקוביץ' היתה משהו שלא הבנתי, ובכל זאת. לא הייתי מעריץ או אפילו מעריך, ולא הכרתי את שירתה לעומק, בקושי ברדידות. לכן קצת הופתעתי, פעמיים, לשמוע את עדי טלמור, פעמיים, פותח את מהדורת החדשות בגל"צ, פעמיים, בעיצומם של ימי התנתקות, עם חדשות מותה.

צרוף מלים מעניין, "חדשות מותה".

כאילו שלמוות יש עוד מה לחדש, ולכמה מאיתנו פרט המידע הזה חשוב באמת?

לא לי.

ובכל זאת.

התוודעתי אליה לראשונה בסביבות גיל 13-14, כשבבית הספר ניסו ללמד אותנו שירה צעירה, ואני ניסיתי להבין מה יש בין שירה צעירה לבין הזקנים האלה. וכך, איפשהו בין יהודה עמיחי לארז ביטון היתה גם "בובה ממוכנת" ומשהו מאז עוד נעוץ לי בזיכרון.

זה יהיה רומנטי מדי לומר שננעץ בי אז פחד שעוד לא הכרתי, ולא ידעתי לתת לו שם, וזה גם יהיה לא נכון. אבל כן קיבלתי אז שאיפה ראשונה של ארומה של מה שאז נקרא בית משוגעים, ולראשונה כל מיני מילים קיבלו ריח ומוכרות.

ריח של מים עומדים במקלחות כמו-צבאיות ריקות ולחות, עם קילופי סיד ועובש בשיפוליים. ריח שבא מבפנים. הריח הזה, שקיבלתי אז, צף ועולה גם היום. צף ועולה בכל פעם שהשם רביקוביץ' עולה בראשי.

לפני כמה חודשים, בערב מחווה ליונה וולך, על הבמה בצוותא, היא נראתה, כמו תמיד, כאילו מישהו מרט לה את הנוצות ודחף אותה החוצה מהקן לפני עשרות שנים. היא דיברה קצת על הבדלי הטמפרמנט בינה לבין יונה, והעלתה קצת צחוק מהקהל. קצת ממני.

היא נראתה כאילו מעולם לא היה לה נוח בגופה, כאילו היא לובשת שימלה מבד שגורם לעורה לעקצץ. היא נראתה לא במקום, אבל יש לי תחושה שמאז ומתמיד נראתה ככה. ההופעה שלה היתה כל כך מורגלת באי נוחות, שאפשר היה לחוש שאין היא שמה לכך לב יותר. כמו נעל לוחצת, שספק התרחבה, ספק עיוותה את הרגל.

ההספדים הנדרשים הופיעו היום באתרי החדשות ובוודאי גם בעיתונים. במהדורות החדשות כנראה יציגו הערב מונטאג' של תמונות ישנות וקטעי ארכיון, בשילוב ראיונות עם נציגי הקהילה הספרותית הרלוונטית שלאט לאט הולכים ומתים ממה שניתן לכנות הסרטן של המשוררים. מהעוני וההזנחה ומקיום תדמית האקסצנטריות הנדרשת בכדי להיות אמן מעניין, כי לאנשים נורמאלים אין משהו מעניין לומר ויש להם עבודות אחרות, ואקסצנטריות אפשר לקנות בזול.

שמתם לב כמה אנשים מתים לאחרונה?

זה כל הזמן בחדשות העניין הזה.

חדשות מותם.