טרף קל

היא עומדת בשדה התעופה בציריך, בשער העלייה למטוס, בחולצה לבנה קצרה מכופתרת, עם אפודה ועניבה של סוויס, שיער חלק אסוף, משקפיים בעלי מסגרת דקה, חיוך מקצועי מנומס, ויד ימין כרותה קצת מתחת למרפק.

השרוול הקצר חושף גדם ורוד חלקלק, כמו תולעת קירחת מעור עדין, מתפתל, כאילו מנסה לגרום לכולנו לנעוץ בו עיניים. היא די יפה, מלבד הגדם הורוד הזה, הנקניקי, שלפרקים נראה כמו אביזר מין מסרט אימה.

ואני לא יכול שלא לתהות, כמו תמיד, מתי איבדה את היד, ואיך, ואיך לא קר לה בשרוול קצר, ומה היא עושה כשמגרד לה באצבעות שאין?

וכולם מגישים לה את כרטיסי העלייה למטוס. והיא לוקחת אותם ביד שמאל ומחייכת כשהם עוברים במכונה "שתהיה לך טיסה נעימה,אדוני" היא אומרת בגרמנית, בטון מתנחמד של נותנת שירות. ולפעמים היא מניחה על כרטיס סורר את הגדם כדי שלא ייפול לצדדים, ולפעמים לא.

וכולם לא מביטים בו, במאמץ מופגן, כנראה. בנוקשות אירופאית של סוף יום, עם עניבות מותרות ותיקי מסמכים וחליפות. וכולם מחייכים ואומרים תודה וצועדים לתוך עוד מטוס. והגדם שם, ליד הדלפק, מתפתל לו לכיוון השרוול שלה, לכיוון השרוול שמוביל אותנו אל המטוס. ננעץ לכולנו במוח שמאחורי העיניים, שמנסות בכוח לא להביט.

ואני לא יכול שלא לתהות, אילו תנועות רפאים מגונות היא עשתה לכולנו, באצבעות כף ידה החסרה.