טרף קל

אההח, הגרמנים האלה. איך הם עושים את זה? מאיפה באה כל המשמעת הפנימית הזו לעשות בדיוק מה שהחוק, הכללים והתקנות מכתיבים?

איך זה שכולם מאיטים ל 35 קמ"ש רק בגלל שיש שם תמרור, ומאיצים בחזרה כשקטע הכביש מסתיים, בתמרור?

איך הם מצליחים לנהל מערכת כל כך מוצלחת של תחבורה ציבורית, כמעט בלי לוודא שהנוסעים באמת קונים כרטיס? ועוד להתלונן שהרכבות מאחרות פה ושם.

כבר שנה שאני בא והולך, ולא מבין איך זה עובד.

אתה עולה על הטראם, קונה כרטיס במכונה שמקבלת רק מטבעות (לא הכנת מטבעות מראש, בעייה שלך. אתה לא מבין את השילוט בגרמנית, בעייה שלך), הולך למכונה שמחתימה את הכרטיס, מחתים (לא הבנת לבד שצריך להחתים, בעייה שלך). מתיישב. בינתיים מסביב עולים אנשים, מתיישבים, עומדים. לא יכול להיות שלכולם יש כרטיס, נכון?

פעמיים בשנה עולה קומנדו כרטיסנים. הקנס על שווארץ-פאאר, נסיעה בלי כרטיס, הוא ארבעים יורו. חישוב זריז מגלה שאפשר לשלם את הקנס פעמיים בשנה וזה יהיה זול יותר מלקנות כרטיס שנתי, ובכל זאת. בקרי הכרטיסים עולים, ובאופן מסתורי לכולם יש כרטיס, וזה תמיד תופס אותי בהפתעה. לזקנה מימין יש כרטיס גימלאי. לאמא עם הילד והגוף של ילדה בת 18, לפני צבא, יש כרטיס, וכרטיס לילד. לילדי ההיפ-הופ הלא ברורים, עם כובעי המצחייה ההפוכים וחולצות ה NBA הגדולות יש כרטיס. לרוקיסטים במעילי העור והשפם יש כרטיס, לפאנקיסטים עם הבירה ששרים שירי כדורגל יש כרטיס. לבחור שמריח כאילו נפל למיכל התססה במבשלת בירה יש כרטיס. לכולם יש כרטיס.

ובכלל, איך זה שבמדינה שמצליחה לייצר את המכוניות הטובות בעולם, מסתובבים כל כך הרבה אנשים עם שפמים ותספורת אלי אוחנה, מראה שנות השמונים? ולמה הם כל כך אוהבים לשיר ולרקוד כשהם שותים בירה ברחוב?

ובכלל, למה הם אוהבים לעשות הכל בקבוצות?

יום שבת בערב, אלטשטאט דיסלדורף.

הבארים המסורתיים פתוחים כבר שעות. קר בלילה, אבל בחוץ עומדים מאות אנשים לאורך הרחובות, עם כוסות בירות קטנות. שותים כוס אחרי כוס. מול הבית של היינריך היינה. קבוצות של בליינים עולות מתחנת ה- U-Bahn. על כל מאה איש שעולים, יש קבוצה אחת של לפחות עשרה אנשים, שלבושים אותו הדבר. בד"כ חולצת טריקו זהה שמצהירה מי הם, מה הם, ומה הם עושים פה. זו יכולה להיות קבוצת כדורגל ליגה ז', או קבוצה של חברים במסיבת רווקים, או קבוצה של בנות מחוג תפירה או אני לא יודע מה. קבוצות. הולכים ביחד, שרים ביחד, שותים ביחד.

רואים את זה גם בחופשות. מועדוני כדורגל, או מועדוני מרוצי מכוניות (חובבים), או כל סיבה אחרת להתארגן לקבוצה, מארגנים חופשות יחד. הם יושבים במיורקה על החוף ושותים בירה מדליים עם קשים ארוכים. הם הולכים ל beir-garten שצצים בכל מקום באדיבות תושבי המקום. הם, כמו ישראלים שמחפשים את המסעדות והאכסניות "הישראליות" בבנגקוק, מחפשים להיות במקום אחר, אבל בבית. תמיד בבית.

צריך לאכול שני מאכלים בשביל להבין כמה הם יכולים לעשות דברים טוב, וכמה הם יכולים לחרבן אותם.

המאכל הראשון הוא הנקניקייה. הבראט-וורסט, עם המעטפת שמתפצפצת בין השניים, בכל נגיסה. נקניקייה חמה, עשירה בטעם של בשר צלוי עם חרדל חריף, בלחמניה, שמשמשת רק כלי לאחיזת צינור הבשר המהביל. תענוג לא קטן, שבאופן די מרשים, עושה חשק לבירה.

ואז הם חירבנו את זה.

המאכל השני הוא הקארי-וורסט. אם יש משהו שבאמת כיף בנקניקייה הגרמנית זה אותו הפצפוץ שבא עם כל נגיסה. הקארי-וורסט מבטל את זה מייד. איך מסבירים את הקארי-וורסט?

המממ...

בואו נראה.

לוקחים נקניקייה איכותית. חותכים אותה למקטעים של כ 1.5 ס"מ. מטביעים את חלקי הנקניקייה המרוטשת ברוטב חום/אדום חם ומעט פיקנטי, ומפזרים מעל אבקת קארי. אוכלים עם מזלג פלסטיק ולחמניה קשה בצד. הקארי-וורסט מראה לנו את הצד השלילי של העדר תרבות קולוניאליסטית. מין נסיון להיות קוסמופוליטי, מבלי לדעת שום דבר על מה שמעבר לריין.

אולי אם כן היו להם קולוניות כמו לצרפתים או ההולנדים, אולי המציאות פה היתה נראית אחרת. אבל לא נראה לי. לא באמת.

מצד שני יש להם את התורכים והיוונים. המון תורכים. ערמות של תורכים. איך קוראים להפך המוחלט מקולוניאליזם?

תורכים נוהגים להם במוניות, מגישים להם אוכל, מנקים להם את המשרדים, מוכרים להם בירה וסיגריות בקיוסקים שפתוחים עד מאוחר (22:30). מעודדים הפתחות לתרבות שונה, ושינאת זרים.

ולמה יש פה כל כך הרבה אנשים עם שפם?

לא יכול להיות שכולם עושים פורנו, נכון?

ומה לעזאזל הם עושים לעצים שלהם?

ואיך כל זה מסביר את השואה?

"ומה אתה עשית במלחמה הגדולה, סבא'לה?" אני חושב לעצמי כשאני מחייך, וקם בנימוס, לתת לו את המקום שלי בטראם.