טרף קל

אני רוצה אופנוע!

אני רוצה אופנוע כל כך גדול ורועש ומסריח, עד שאנשים ברחוב יחשבו שאני מפצה על זין קטן. אני רוצה אופנוע ואני לא כותב. אני לא כותב. לא כותב ולא קורא. לא יוצא לי. לא בא לי. הפסקתי לשלוח טורים למגזינים, הפסקתי לפרסם בבלוג הפסקתי לכתוב למגירה. הספרים מחכים לי ליד המיטה. הפסקתי להתיישב ולשייף את הרעיונות שקופצים לי לראש. אז אני לא כותב ואני רוצה אופנוע.

אני רוצה אופנוע ואני רוצה להחזיר את האוטו לעבודה. אני רוצה להחזיר את האוטו לעבודה ולהחזיר גם את העבודה לעבודה, אבל אני צריך את הכסף. לא מדוייק, אני רוצה את הכסף. אני אוהב את הכסף. אני אוהב לראות אותו מצטבר. אז אני רוצה אופנוע, ואני רוצה להחזיר את האוטו לעבודה, ואני לא כותב, כי אני מחפש חניה לאוטו, ומלא תיירים באים לשבת לי בשדרה וחונים לי ברחוב, אז אני רוצה אופנוע, במקום חניה.

כן אני רוצה אופנוע. אצלנו במשפחה הכל קורה מוקדם. אז אני רוצה אופנוע כי משבר גיל העמידה פגע בי עשר שנים לפני הזמן. אז אני רוצה לקנות ערימה של גראס, ולעשן אותה מול הטלוויזיה בסלון, בתחתונים, אחרי שאני חוזר מהעבודה הלא מחייבת שלי, על אופנוע, שאין לי כרגע. אז אני רוצה אופנוע. הכל מתחיל באופנוע. אני רוצה לרדת מהאופנוע, ולרוץ במדרגות ולהתפשט ולהוריד ראש ענק בבאנג, כשרמבו מתנגן ב DVD, ולגרבץ, כי הביצים נמעכו לי על המושב של האופנוע.

ואחרי זה אני אשב לכתוב.

כן, כן. אחרי זה בטח יבוא משהו. אחרי זה אני אשב לכתוב, ואם לא, אז אני אקח את האופנוע שלי וארכב עליו בלילה. בתוך הקסדה בטח יבואו מילים. הרי אין להן לאן לברוח בתוך הקסדה. אני רוצה אופנוע כי אני לא כותב, וכי אני רוצה להיות חרמן.

כי אני רוצה אופנוע כי אנחנו לא מזדיינים. לא באמת. לא כי בא, אלא כי צריך. ואני רוצה לרצות. רוצה לרצות עוד. אז אני רוצה לרוץ ערום במעלה המדרגות, ולדפוק ראש בבאנג, ואז לזיין אותה חזק בדוגי בסלון כשהמקלדת מונחת לה על התחת, והידיים שלי מסריחות מפיח ושמן אופנועים והמילים זורמות לי כמו מים, והיא תפסיק לרצות שאני אחזור שוב לטיפול, כי אני לא עושה עם עצמי כלום מול הטלוויזיה באחת בלילה.

אז אני אתחיל עם אופנוע. אופנוע במקום טיפול לזוגיות. אופנוע בשביל זיקפה, בשביל מילים. אופנוע, בשביל כעסים ובמקום שיערות על הגב. אופנוע במקום כרס וזין רופס וליבידו מתמוסס ופסטה וריזוטו וספרי בישול.

אני רוצה אופנוע. שחור ומבריק, עם להבות על מיכל הדלק, ומילים בתוך קסדה, שמסתירה את הבל הפה שמריח מסיגריות של הפסקות של ירידה במעלית לחצר של תאגיד ונסיעה הביתה באוטו של העבודה, שאני רוצה להחזיר ומחפש לו חנייה. ומעיל עור שמכניע את הכרס של ארוחות הצהריים המוקדמות, המוגזמות. ואופנוע שמתרגל את שרירי הבטן ואת יצר ההשרדות, ואת כוח הרצון.

כן כוח רצון.

זה מה שחסר פה עכשיו, כוח רצון להתאמן, או לעבוד או לעשות משהו באופן כללי, כמו להוציא רשיון לאופנוע. אותו כוח הרצון שאובדנו לפני שנים שלח אותי לטיפול. אבל אני לא רוצה טיפול. לא רוצה. אני רוצה אופנוע. אני רוצה אופנוע כי אני רוצה לקרוא ולכתוב ולרדוף ולאונן ולזיין ולאכול שווארמה בלאפה מהבאנג עם ערימה של גראס בתחת ומילים במקלדת שמונחת על הקסדה שיושבת לה על הראש כשהיא מוצצת לי עמוק ורטוב דרך המשקף המורם. אני רוצה אופנוע כי אני רוצה שמשהו יעניין אותי או ירגש אותי.

אופנוע, זה בטח הדבר הנכון. יותר טוב מהכל.

אני רוצה להיות מובטל ומסטול ושיכור וערום ושזוף, עם זיקפה ומילים וקוביות בבטן וגב חלק וחיבוק מאחורה, על אופנוע, בדרך אל הים, בשקיעה, עם זיפים וחיוך.