טרף קל

ע' התחתן אתמול.

ע' הוא, בלית הגדרה טובה יותר, אחי החורג, למרות היעדר כל קשר דם, או קשר משפחתי רשמי. ע' התחתן עם ד', זוגתו מזה כשנתיים.

באופן מפתיע, בדיוק באותן השעות, במרחק 5 דקות נסיעה, התחתן ע', להלן ע2.

ע2 הוא חבר טוב של זוגתי. ע2 התחתן עם ק', זוגתו מזה כשנתיים.

וכך, נאלצנו, אני וזוגתי, לעטות עלינו מיטב מחלצותינו, ולכתת רגלינו בין מזנונים וברים אקטיביים, מדשאות, הורים וחברים, משפחה, קולגות, מזרקות ופירה בטטה. שנאמר, לרקוד על שתי חתונות. וכך, בניגוד לחתונות רגילות, שבהן למביט מהצד האיוולת נראית גדולה מאוד, בחיזיון הכפול החוויה הופכת להיות משהו קצת שונה. איוולת כמובן, אבל לא רק.

היציאה ממקום אחד וכניסה למקום אחר, מקבילה למעבר בין ממדים. הכל אותו הדבר, אבל לא ממש. כולם עושים את אותם הדברים, אבל אצל כולם, זה הכי מיוחד והכי שונה והכי מקורי והכי (הוסף סופרלטיב כרצונך) בעולם. כי כולם לא רוצים לעשות "אירוע", וכולם נופלים לאותה הבאר.

הקהל אותו הקהל, העוף אותו עוף, המוזיקה אותה מוזיקה, והקופה אינה מלאה.

אלו שעוד לא עשו את זה (כמוני), מצקצקים בלשון (צקצקצק) וחושבים שכל זה מיותר, בעוד שסביבם, אלו שכבר עברו את המאורע על בשרם, טורחים לספר איך היה אצלם (יותר מגניב), ומה השמיעו ואיך היה האוכל והשתייה, ואיך שאז, בימי קדם, בר-אקטיבי היה אטרקציה מקורית ומטורפת, ולא כינויי של הומו שרירי באטרף-דייטינג.

ותמיד יש הפתעה. תמיד יש אטרקציה משמחת שידובר בה רבות, שנים קדימה.

בחתונתו  של ע', למשל, החברים של החתן אירגנו הפתעה "מ-ד-ה-י-מ-ה"  לזוג הצעיר, ועם שבירת הכוס, מטח זיקוקים הרעיד את שלוותם של עופות המשק באיזור השרון.

לחתונתו של ע2 הגענו רק הרבה אחרי החופה, ושם טרחו חברים לספר לנו ששם, לעומת זאת, להפתעתנו, החברות של הכלה אירגנו הפתעה "מ-ד-ה-י-מ-ה", ועם שבירת הכוס, שלוותם של פרות משקי השרון הופרעה ע"י מטח זיקוקים. מקורי, כבר אמרתי?

בשני האירועים היה אוכל לא משהו. קינוחים לא משהו, ובר סביר פלוס.

בשני האירועים המשפחה הקרובה (אמהות המתחתנים בעיקר) תפרה לעצמה שמלות חד פעמיות, מכוערות ברמה שקשה להסביר ויקרות כמובן. בחתונה א', אם הכלה נראתה כאילו מישהו הפיל לה על הראש את הדקורטור של עלי באבא, בדיוק באמצע הכנת וילון לארמון במרוקו. בחתונה ב' אבי החתן נראה כאילו תלו אותו על העניבה שאילצו אותו ללבוש.

בשני האירועים הריצו ג'ויינטים, כאילו זה הדבר הכי מקפיץ בעולם.

בסופו של דבר, מה שכולם מדברים עליו אח"כ זה המסיבה. ("נכון היה מגניב?") החתן והכלה תמיד זוכרים שהמסיבה שלהם היתה הכי מטורפת, נמשכה עד השעות הכי הקטנות של הלילה או עד הבוקר, ומלא אנשים נשארו ורקדו בטירוף. זה הסיפור ששומעים מכולם. השפיל הרגיל.

הייתי בחתונה אחת כזו, פעם, לפני שנים, כשמסיבות רייב היו באופנה, החתן היה די-ג'יי חובב, סטלן,  ויחצ"ן מסיבות. סהר זנגלביץ' תקלט לו בחופה ולמשך הלילה, כמעט עד הבוקר. היה סבבה, זה היה ב 1998. הסצינה מתה. והרייברים הזדקנו.

כיום החתונה נותנת מפלט לזוגות הבורגניים לפרוק כל עול, ולרקוד, כאילו שוב קיץ תשנ"ז, והם בפול-מון בקו-פאנגן, מפוצצים באקסטה ורד-בול. בעוד שבפועל, לגברים יש כבר כרס קטנה וקרחת, או ילד רדום על הכתף, ולנשים יש בטן הריונית, או בטן של אחרי לידה, ונעליים לא נוחות, שכולן מורידות באקט של "מאאגניבות", ושמלות מסורבלות מדי ועייפות.

זה כנראה קשור לגיל. כנראה שקל הרבה יותר להרים מסיבת חתונה מאגניבה כשאתה בן 25, יש לך חבר'ה מהצבא או התיכון, ואתה מלא באנרגיה חיובית ומוזיקה מעודכנת. אחרי גיל שלושים (שלא לומר 35), המעגל משתנה, הצרכים והרצונות של האנשים סביבך משתנים, אבל מארגני החתונות לא רואים את זה. כולם הולכים בדרך כל בשר ("איך האנטריקוט? נכון מצויין?").  כולם רוצים פארטי. כולם רוצים שיהיה לילה שכולם יזכרו. וכולם עושים בדיוק את אותו האירוע, שאין לו קשר, לא לזוג ולא לקהל.

אם אתה רוצה אירוע שיזכרו, תעשה משהו שונה.

היתה לנו תקווה, לי ולזוגתי, שלפחות בחתונה אחת תהייה מוזיקה מוצלחת (כי ע2 טיפוס מגניב, וחתונתו של אחיו זוכה למקום במיתולוגית החתונות מסוג "רקדנו עד הבוקר" וכאלה), אך לא.

רייב רציתם?

קצת האוס? טקנו?

היפ-הופ?

משהו קצת מעודכן?

לא ולא.

גל-גל-גלגל"ץ!!

חתונות גלגל"ץ. אוכל גלגל"ץ, אנשים גלגל"ץ, מוזיקה גלגל"ץ.

הדי-ג'יי יכול היה לשים 91.8 באיזור המרכז, וללכת לישון.

מסתבר שגלגל"ץ מקפיץ לכולם את התחת.

שלמה ארצי אחרי החופה ("את עולהההה כמו שמממששש" וכו'), סאבלימינל מספק את הגרוב (טורו, דינרו, ג'פטו וכו'). קצת מזרחי-לייט, למאגניבות הפלורליסטית של האשכנזים הליברליים, שירגישו טוב עם עצמם. ופתאום כולם מכירים את המילים לשירים של מרגול ("אל תביא לי מתנות אני לא ילדה קטנה" או משהו כזה). קצת יווני (סרנגה, כמובן). שום דבר לא חד מדי, שום דבר לא יוצא ממסגרת המרכז המנומנם של הסקאלה.

ובסוף הערב, באיזור השעה 01:30, כשהדי-ג'יי רוצה לצאת מאאגניב עם המתבגרים, ולהעיף את כולם הביתה עם זכרונות ילדות, הוא שם קצת פיקסיז לקינוח. וכך  הפקאצות האחרונות יורידו קצב, ישימו נעליים ויתנו לו ללכת הביתה.

בין טרייינג טו מיט יוו, אוווווו, ממש ממש!

בשני קולות וחיוכים וחיבוקים ומישהי באה ולוקחת את הפרחים מהשולחן, ויאללה לאוטו והביתה.

וכך, שיכורים, וכן מיין, וודקה וסמים קלים, אנחנו נוסעים לאיטנו, החוצה אל הכביש הראשי, בין שבילי העפר ותאורה עמומה. ולכל אורך הדרך, שולי הכביש מרוצפים בגני אירועים (האם אפשר לקרוא לאיזור שבין ישובי השרון, לאורך כביש חיפה-ת"א הישן – חתונה-וואלי?), וגם בהם מנקים עכשיו את הפלאנצ'ות מהרוסטביף ומתחבקים ונועלים נעליים, והולכים הביתה לרכל על כמה השימלה של הכלה היתה מכוערת, וכמה שאנחנו לא עושים כזה אירוע/אצלנו היה הרבה יותר מוצלח.

מאסט בי א דוויל ביטווין אס!

אור הורס אין מי הד.

(אני בחיים לא עושה כזה אירוע, ואצל אחותי היה יותר מגניב).

הייי, היייי, היייי! (ועושה תנועות של גיטרה באוויר עם הידיים)