טרף קל

בואו נניח שיש לכם עבודה ובעבודה עובדת אתכם מישהי.

עצרו כאן את חוט המחשבה. לא מדובר פה בטור על סקס, פנטזיות במקום העבודה או הטרדה מינית (על זה בזמן אחר, בעקבות אירועי קצב/רמון, חילקו לכולם כאן חוברות של נעמ"ת, ודפי רענון של נוהל הטרדה מינית).

מהתחלה - בואו נניח שיש לכם עבודה ובעבודה עובדת איתכם מישהי, בת 40 פלוס (פלוס), לא יפה, לא מושכת, לא סקסית, נשואה (כנראה, אבל אף פעם לא טרחתם לבדוק, כי זה לא מעניין אתכם). גם לא חכמה במיוחד. מישהי בלי ברק. ממוצעת. לחם אחיד. ברור?

ברור!

היא כל כך לא מבריקה עד שלמעשה, אחרי פעם, פעמיים, שעבדתם ביחד הרושם שיש לכם עליה אינו חיובי במיוחד. די שלילי למען האמת. היא לא מבינה את הדברים שאתם צריכים, לא משנה כמה מסבירים לה, ותוצר העבודה שלה אינו ראוי לשימוש בסטנדרטים שלכם. לא נקרא לה סתומה, אבל זה לא רחוק. למעשה, אתם שמחים שאתם לא צריכים לעבוד איתה, ולמעשה למעשה, כשכבר צריך משהו קטן שנופל תחת תחום האחריות שלה, אתם מעדיפים לעשות את זה לבד במקום לתת לה, בשביל לחסוך זמן וכאב ראש.

אתם הרי מכירים את הטיפוס. בכל מקום עבודה יש אחד כזה. מישהו שמנסה ולא מצליח. מאלו שמפטרים ראשונים כשצריך לפטר מישהו. טיפוס חיובי, באופן כללי, אבל אנמי. אדם עם המון רצון טוב ומעט מדי יכולת. לכולכם יש תמונה בראש עכשיו של מישהו כזה, בשולחן לידכם, בחדר בקצה המסדרון. ברור?

ברור!

נמשיך.

יום אחד, כצפוי, היא מפוטרת מתפקידה, אתם לא שמחים בשביל עצמכם ולא עצובים בשבילה. אתם מבינים שהיא תשב קצת בבית ואז תמצא עבודה דומה במקום דומה עם שכר דומה ותנאים דומים. אתם מניחים שאין לה אספירציות לקריירה, ואתם יודעים שבכל חברה צריך מישהי כמוה, לתפקיד שלה.

ככה זה.

נראה שגם היא לא ממש שבורה מסיום העסקתה. אתם לא טורחים בכלל לגשת ל"שתייה" שהיא עושה ביום עזיבתה, כי יש לכם דברים טובים יותר לעשות, ואתם גם ככה לא שותים קולה, ועדיף שלא תאכלו ביסלי. אתם אומרים שלום בנימוס כשהיא עוברת חדר-חדר ונפרדת מכולם. וזהו.

היא הולכת ואתם שוכחים שהיא קיימת. אתם חוזרים לעבודה שלכם. נגמר.

סוף.

כמעט.

יום אחד, כמה שבועות אחרי עזיבתה אתם מקבלים ממנה מייל קבוצתי, משהו בסגנון הזה:

שלום לכולם,

אני שמחה לבשר שאחרי המתנה ארוכה הספר שלי (כאן מופיע שם הספר) סוף סוף יוצא לאור.

כאן מופיע לינק לאתר המתאר את הספר והסופרת, ולינק לרכישה באמזון ובבארנס-אנד-נובל.

כאן מופיעה אמירה ניו-אייג'ית צפויה על חלומות והגשמתם.

חתימה.

וזהו.

כשאתם מתעוררים מהקומה, אתם הולכים לבדוק.

אתם מציצים בלינקים, קוראים על הגברת, על הרקע האקדמי שלה, ומגלים שהוא עשיר ומרשים. אתם קוראים על הספר, ותוהים אם הוא יעניין אתכם. אתם מעיינים בפרק הראשון המוצע לקריאה חינם, ומחליטים שלא, הספר הזה אינו בשבילכם. הפרק הראשון מחורבן, קלישאתי ולא עושה לכם חשק לקרוא את הפרק השני.

אתם יושבים בחושך מול המחשב ותוהים למה לפוסטמה הזו, היה את אורך הרוח והאומץ לשבת ולכתוב, ולשלוח למו"לים ולפרסם, ולכם לא. כשאתם כידוע, לא פוסטמה בכלל.

ואיך זה שמו"לים בכלל פרסמו את הזבל הזה, ומה זה אומר על הסיכויים שלכם לפרסם, אם יום אחד תשבו לכתוב את הספר שלכם, שיש לכם בראש ואתם יודעים שהוא טוב.

אתם תוהים איך זה שלה, שלא הייתם נותנים לה לעשות הגהה לנייר טואלט, יש ספר ולכם לא.

אתם פותחים את המגירות הישנות מעיינים שוב ברשימות לספרים שהתחלתם וזנחתם. ספרים שיושבים לכם בראש ולא מתקדמים. ספרים שיש להם סיפור ואין להם מילים. התחלות של פרקים וראשי פרקים לעלילה. קצת מחקר. קצת דמיון.

אתם חושבים על זה שאתם צריכים להקדיש לזה באמת יותר זמן, לעשות את זה כבר. אתם קוראים שוב עוד טקסטים ישנים שנגנזו, ומציצים שוב בלינקים לספר שלה באמזון וחוזרים לרשימות שלכם ומקללים אותה עוד קצת בלב ועוברים שוב על הרשימות שלכם (עם כוס וויסקי עכשיו), ויודעים שאתם יותר טובים, ושהספר שלכם יכה גלים ויכבוש לבבות ושאר גיבוב של שטויות נאיביות שמרפדות מראש את כר האכזבה בו אתם עוד עתידים לשקוע.

אתם מוחקים את המייל שלה והולכים לישון מתוסכלים, קמים בבוקר, נוסעים לעבודה וכותבים על זה פוסט מריר במקום לעבוד. מרגישים יותר טוב?

The end