טרף קל

איך פוסט נולד?

כמו קורבן!

הוא מעשן עוד סיגריה, ומזדחל החוצה.

איך פוסט נולד?

כמו סרטן!

בהתחלה לא כואב, אח"כ זה קצת מפריע

וכולם אומרים, יעבור, יעבור

עד שהוא מת. לבד!

איך פוסט נולד?

כמו סרטאאאאאאאן!

שלום ילדים, אנחנו שמחים שבאתם

עוד מעט תשמעו התבכיינות שכבר שמעתם

שלום חד-הוריות אנחנו נתחיל עוד מעט

אבל לפני זה תגידו לי, איך פוסט נולד?

איך פוסט נולד...

מחבר שלוש מילים, מעקר סכין קטנה
ורץ מהר להביא סמים מהשכונה
מוסיף שני כדורים, קצת אדוויל קצת שמח
מוריד שלושה ראשים, וויסקי עם קצת קרח
(חשוב מאוד שהקרח יהיה חם...)

איך פוסט נולד...

אני שואל את עצמי למה אני כל כך רוצה להתפטר? מה כל כך רע לי?

משלמים לי בעין יפה, פחות או יותר. לפני נתוני הלמ"ס אני חבר מלא בעשירון העליון. ברוטו, נטו, לבד או בזוג, אני חבר בעשירון העליון. אז זה לא הכסף (למרות שתמיד עדיף עוד). אולי זה הנסיעות התכופות, או העבודה הזו, שאף פעם לא היתה מעניינת, או הפחד ההולך ומתגבר שלי מטיסות וממדינות עולם שלישי שמדי פעם רוצים לשגר אותי אליהן. אולי זה הכל ביחד. אולי סתם נמאס לי לא לדעת איפה אהיה בשבוע הבא. אולי סתם נמאס לי לשבת לבד בלאונג'ים, כמו עכשיו, בקומת הבאר של הלאונג' בציריך, בחליפה ועניבה, עם עוד סיגריה ועוד כוס בירה ועוד כוס וויסקי.

אני כזה קלישאה של עצמי. פשוט פתטי!

ומה אעשה כשאתפטר? אלך לים? אעשה כושר?

פחחחחח

אכתוב? אולי זה העניין?

הייתי אומלל כשלא עבדתי, אבל כתבתי הרבה. כתבתי טוב. אולי, כמו רבים, אני צריך להיות אומלל בשביל לכתוב.

לראייה, הנה, אני אומלל עכשיו.

שנתיים אחרי זה וזה וזה, אני כמעט ולא יכול להתאפק מלהשליך את עצמי שוב למעגל הזוועתי הזה של חיפוש עבודה, וראיונות, ואבטלה, וחוסר כסף. ואני לא לבד עכשיו, יש לי בת זוג שחולקת איתי רמת חיים מסוימת וכל החלטה שלי גם משפיעה עליה, ויש לי שכר דירה גבוה לשלם.

ומה אח"כ? מה בא אחרי האבטלה?

עוד עבודה?

בשביל מה?

בשביל כסף שוב?

תראו לאן זה הוביל אותי. אני יושב בציריך ומחבר פרפראזות מורבידיות על שירים מוכרים. מה אני? סמדר שיר לדיכאוניים.  פשוט עלוב.

הפוסט הזה נכתב בערב יום חמישי, בציריך, בעוד שעתיים אני עולה על טיסה לארץ. נוחת בשישי לפנות בוקר, קופץ למקלחת ולמיטה. אח"כ אני צריך להחזיר תשובה לקולגה אם אני "מוכן" לקחת עלי את הנסיעה לסין.

מוכן? הצחקתם אותי. אין כאן שאלה של מוכן או לא.

השאלה "האם אתה מוכן לנסוע לסין" משמעותה היא – "צריך שתיסע לסין, בשבוע הבא", לא נעים, אבל אני מתכוון לומר "לא", ולראות מה יקרה.

כמה אני מוכן להקריב מהחיים שלי לטובת עבודה שאני שונא?

חמישים אחוז?

נסו אתם להיות חמישים אחוז מהזמן בחו"ל. ולא, לא מדובר בנסיעה של חצי שנה. מדובר בשנה, למעשה כבר שנתיים, של נסיעות בלתי פוסקות. שבוע פה, שבוע שם, יומיים בבית, שלושה ימים בחוץ, לילה במטוס, לילה במלון. נשבר לי. כמה אפשר?

"בכיין" אני אומר לעצמי, "אתה משתמש בתירוץ העבודה והנסיעות בשביל להסביר את הסטגנציה שלך. לתרץ לעצמך, שוב, למה אתה לא מצליח לכתוב, ולמה אתה לא מצליח לקדם דברים, ולמה שוב אתה משאיר חשבונות לא משולמים, ולא מטפל בדברים שצריך לטפל", אני ממשיך לרדות בי, "אתה משתמש בעבודה כתירוץ לכל מה שלא בסדר בראש שלך, והגעת לנקודה שבה אתה מאמין שאם רק תחליף עבודה ותיסע פחות, הכל יהיה יותר טוב, למרות שאתה יודע ששום דבר טוב לא יצא מזה. למרות שאתה יודע ששוב תחזור לשתות בצהריים, ולרבוץ כל היום מול הטלוויזיה, ובסוף ימאס לה, והיא תזרוק אותך מכל המדרגות. אתה הרי יודע את כל זה".

"אז מה עושים" אני שואל אותי.

"אולי הגיע הזמן שתפסיק לדבר עם עצמך? אולי הגיע הזמן שתעשה כל מיני דברים שמפחידים אותך, כמו לחזור לטיפול, כמו כל הדברים האלה שאתה אפילו לא מסוגל לכתוב, כמו שאתה יודע שהגיע הזמן לעשות, כמו לחזור ללימודים, כמו... עוד אלף ואחד דברים" אני אומר לי.

"אולי באמת" אני עונה בחיוך מיואש, לוגם עוד קצת מהבירה, מכבה את הסיגריה והולך לשער, לתפוס את הטיסה.