בספטמבר זו היתה סוזי מילר שמצאה את עצמה מחלטרת בשלוש לפנות בוקר מול קהל רוטט של הומואים ועבדכם הנאמן (וזוגתו). ביום שישי זה היה דובי גל, שמצא את עצמו בשלוש לפנות בוקר, מחופש ל... אההמ... אישה(?), שר מול קהל הומואים מחופשים (אוזני ארנב ומכנסיים הדוקים, כובעי מלח וכנפי מלאך וכו') ועבדכם הנאמן (מחופש לחקיין של אלביס) וזוגתו (כטינה טרנר) את שירה של פנינה רוזנבלום – תמיד אשה.
חוסר העניין המופגן של הקהל בדובי גל ובאומנותו גרם לי לתהות למה בכלל מארגני המסיבות טורחים להשקיע בכלל בהופעה ביזרית שכזו. המסיבה עצמה כבר לא מספיקה? צריך, בנוסף להכל, גם להעיר את דובי גל באמצע הלילה, להוציא אותו מהמיטה, להלביש אותו כמו קוקסינל ולשלם לו כמה שקלים בשביל שישיר? הרי אף אחד מהנוכחים לא בא בשביל הביזאר של דובי דוב. ולמרות מה שאתם בטח חושבים, זה גם לא היה כזה מצחיק. בעיקר, זה היה די עצוב. אז בשביל מי זה היה?
ואם בכל זאת צריך קצת ביזאר, הומואים בתחפושות זה לא מספיק ביזארי?
תוך כדי כתיבת הקטע הזה, יומיים אחרי המסיבה, כשהמוח עדיין לא התייצב מהשכרות, הגרון לא התייצב מכל הסיגריות והג'ויינטים, האף עדיין קצת נוזל מלעמוד בחוץ בשש בבוקר, ולחפש מונית הביתה, אני לא יכול שלא לחשוב, שלמרות שהיה כיף, ואנחנו באמת לא עושים את זה הרבה, ולמרות השעשוע שבהתחפשות (והייתי אלביס מצויין וזוגתי טינה טרנר מפוארת), בכל זאת, לפעמים נדמה לי ש - איי אם גטניג טו אולד פור דיס שיט!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טרף קל