טרף קל

אתמול היתה לי יום הולדת. אני בן 32. מזל טוב לי. יייפיייי.  בד"כ דאטס אול איי האב טו סיי אבאוט דאט, אבל... ימי הולדת, עם או בלי מתנות ובלונים, נוטים לנעוץ סיכה בבלון הרמייה העצמית שבו אני חי את חיי.

בחיי.  

בגילוי לב לא אופייני, בנוגע למגרעותיי האמיתיות, אספר, בעצבות מסויימת, שאני אדם נטול חברים.

קשה לי להודות בזה וקשה לי להסביר את זה. כי זה לא שאין לי חברים, או שאף פעם לא היו לי. להפך, אני אדם חברותי ובמשך השנים היו לי עשרות חברים, טובים יותר וטובים פחות. אף פעם לא הייתי בודד, תמיד הייתי פופולרי, מחוזר, מוערך וכו'. ואנשים, לרוב, נהנים מחברתי השחצנית והנרגנת. הבעייה היא שאני פשוט לא יודע איך לשמור על קשר עם אנשים. וזה במקרה הטוב. במקרה הרע שרפתי את קשרי. אדמה חרוכה, יש לא מעט ממנה מאחורי. כאילו לא היתה לי דרך להתחבר לאנשים חדשים, מבלי לגרש מעלי את הישנים.

באיזשהו מקום אני מרגיש תמיד לבד, וכמעט כל מי שסביבי מרגיש לי זמני. קצת כמו אומן בקירקס נודד, אני מרגיש כאילו אני מתחבר עם אנשי העיירה הנוכחית, אבל לא מתקרב יותר מדי, כי השיירה עוד מעט ממשיכה. אני אשכב עם הבנות העיירה, אבל לא אתלה בהן את גורלי.  מדיניות כזו של "easy to hire ,easy to fire".

אף פעם לא למדתי לפזר את תשומת הלב שלי על יותר מדי אנשים.  ככה זה.

כשמעגל חדש של אנשים נכנס לחיי, מאוד קשה לי לשמור על קשר עם המעגל הישן. כן, יש אנשים כאלה, ואני אחד מהם. גם אמא שלי כזו. גם אבא שלי היה כזה. גם אחותי כזו. כנראה שזה גנטי. כולנו חברים טובים לאנשים שסביבנו עכשיו, וניתן שן ועין בשימחה לכל אדם קרוב, אבל בהתנתקות המעגליים החברתיים, כמו החלפת עבודה או היכרויות רומנטיות חדשות, אני לא אדם שמרגיש בנוח סתם ככה להתקשר לאנשים מהעבודה הקודמת ולשאול "מה נשמע", ונראה שזה הדדי. הטלפון שלי לא מצלצל בלי הפסקה.

לכולנו, משפחתי ואני, יש את החברים של עכשיו, וכמעט ולא את חברי העבר. הם ספורים על אצבעות יד אחת. אין לנו "חבר'ה". כולנו מקשיבים מצויינים, אבל דברנים קטנים בכל הנוגע לבעיות שלנו. גם האחד עם השני. כולנו, באיזושהי התנייה פסיכית שכזו, מורגלים לסמוך רק על עצמנו. איש איש לעצמו. ואין איש נוסף היכול לשאת בנטל. אנחנו שותפים למשפחה ולא משפחה משתפת.

אין כאן כתב התנצלות או התבכיינות. זו מציאות חיי ואני לא מכיר אחרת.

מין נכות רגשית/חיברותית שכזו. אני מסוג האנשים האלה שאי אפשר לעשות להם מסיבת הפתעה כי החברים שלי לא מכירים אחד את השני. אני לא מחבר בינהם.  אם היום נחליט אני וזוגתי להתחתן, יש עשרות אנשים ששנינו נחשיב חברים קרובים, שלא נדע איפה לאתר אותם, או שנרגיש שלא בנוח להזמין. כן, גם היא קצת כמוני.

ושלא תבינו אותי לא נכון, רוב הזמן לא חסרים לי אנשים סביבי. אבל לפעמים, בימי הולדת, כשאני מרגיש שקצת נשכחתי ע"י אנשים שאני עדיין אוהב אבל לא בקשר איתם, אנשים שחלקתי איתם רגעים קלים וקשים, אנשים שנעלמו מסביב לפניה בעוד איזה פיתול של נדידה בין מעגלים חברתיים, זה קצת קשה מחד, וקצת מחדד את תחושת ה"יש לך רק את עצמך", מאידך.

כזו היא המציאות של חיי, ולמרות שאני לא סובל, אם יש משהו שהייתי רוצה לשנות בי, זו התכונה הזו, הכופה עלי בידוד מוזר שכזה. וכך אני וזוגתי, שגם היא, כאמור, דומה לי בצורה זו, מוצאים את עצמנו נאחזים האחד בשניה, גם בימי ההולדת, מוקפים בזכרונות של חברויות עבר, ובסיפורים על חברים שהשני לא פגש, וכל מה שמהדהד לי בראש זה קורט וונגוט, שכתב פעם שכשזוג מתגרש, זה כאילו הם אומרים אחד לשני:

"את/ה פשוט לא מספיק אנשים בשבילי".

משהו חייב להשתנות, מתישהו. לא?

אחרת זה לא יגמר טוב.