טרף קל

יש לי שכן שצועק על אשתו.

מי שגר בתל אביב יודע שאנחנו חיים חלקית גם בדירות המקיפות אותנו. אנחנו יודעים מתי השכנים מלמטה עושים מסיבה, ולמה התחפשה הבת של הדוסים במרפסת ממול. אנחנו יודעים מתי מישהו מקבל סקס מצויין, ומתי יש מריבות. ככה זה. אשלייה של פרטיות וטעימה של מציצנות.

אז בבניין שצמוד אלי, כשדירתם ממוקמת כשמונה מטרים מחלון חדר השינה שלי, יש שכן שצועק על אשתו. כבר שנה שאנחנו גרים שם, וכבר שנה לפחות שהוא צועק עליה. כשאני עומד במרפסת ומעשן אני יכול להביט לתוך המטבח שלהם, ולפעמים אני רואה אותו, בתחתונים, מכין סנדוויץ' או קפה, או בקבוק לילד.

כן, יש ילד, כמובן שיש ילד, וברוב המקרים הצעקות קשורות אליו, וברוב המקרים הוא בוכה. בכל זאת, ילד קטן, בערך בן שנתיים, שלוש, שההורים שלו רבים. זה מלחיץ, אז הוא בוכה, ואבא צועק ואמא מתגוננת ועונה בקול רם, וסופגת צעקות, אז הוא בוכה.

חשוב לציין שהוא הוא לא מרביץ לה.

הוא גם לא מקלל אותה.

הוא לא קורא לה זונה, או טיפשה או סתומה או כל שם גנאי אחר.

אבל הוא כותש אותה עד עפר בצעקות.

לרוב הצעקות מתרכזות בשבת בבוקר. אבל לאחרונה גם בבקרים ובערבים. לרוב הוא צועק עליה שהיא מפריעה לו, או שהיא זזה לאט מדי, או שהיא נצמדת יותר מדי לילד, או שהיא לא נותנת מספיק תשומת לב לילד, או שהיא מדברת חלש מדי והוא לא שומע (ציטוט מהבוקר "למה את תמיד מדברת אלי כשאני בשירותים"), או שהיא מדברת חזק מדי ומעירה את הילד. הוא טורח להזכיר לה שבמאה העשרים הכל סובב סביב כסף, והיא לא מכניסה מספיק בשביל לכלכל את המשפחה, כמוהו. ושהוא צריך להתפרנס גם בשבילה. הוא מזכיר לה שהיא תמיד ככה, ואף פעם לא ככה. שהיא תמיד לא בסדר, לא כמו שצריך. שהיא לא נעלה לילד נעליים בזמן כדי שיהיה מוכן ליציאה, ושהיא מפריעה לו לנעול נעליים לילד כדי שיהיה מוכן ליציאה. ושתתרחק מהילד ושתתקרב אל הילד. ושבגלל שהיא נצמדת אליו אז הילד בוכה, ובגלל שהיא לא שמה לב אליו אז הילד בוכה, ובגלל שהם רבים כל הזמן אז הילד בוכה. וזה לא טוב לילד שההורים רבים, ובגלל זה הוא בוכה.

ובתור אחד שגדל בבית שבו ההורים רבים כל הזמן, גם על שטויות, זה די נורא לשמוע.

הבוקר, במהלך סשן הצעקות, אחרי הצעקות מהשירותים, אל תוך צעקות הנעליים והבכי של הילד, וחמש דקות לפני שיצאתי לעבודה, נכנסתי לחדר האמבטיה שלי עם זוגתי, שם האקוסטיקה מאפשרת לנו לשמוע גם כשהם מדברים בווליום רגיל, ותוך כדי הצעקות שלו עליה, הרמתי את קולי, וכמו דמות מאמן הכדורגל מ"הישראלים", למי שראה, תוך נסיון לחקות את הצועק על אשתו, צעקתי:

אל תטריפי אותי!!!!

שתיקה. דומיה.

לפחות עד שיצאתי מהבית.

הלכתי לעבודה שמח וטוב לב, אבל לא נראה לי שפה זה נגמר.

אולי אני צריך לפרסם תמונה שלו בתחתונים במטבח.

לפעמים צריך להזכיר לאנשים שהם לא לבד על הפלנטה.