טרף קל

אבא אבן העיר פעם ש: There’s no business, like Shoa business, ולא נותר לי אלא להניח שהוא צודק. תעשיית השואה מפרנסת מספר לא מבוטל של גופים, מוצדקים יותר או ומוצדקים פחות. חלקם עוסקים בהשבת רכוש גנוב, חלקם עוסקים בניהול כספי השילומים, חלקם בהבאת הפושעים לדין, חלקם בזיכרון והנצחה ועוד ועוד. על כל אלה, עם השנים קמה גם ביקורת, וכמו כל ביקורת, יש בה משהו מן המוצדק, ומשהו מן הצדקנות.

והביקורת, כדרכה של ביקורת, נישאת מעל גבי ערוצי התקשורת. אם פעם היו אלו המאמרים של קרליבך, היום אלו תוכניות הדוקומנטריות האקטיביות, ממשנתו של מייקל מור, שדוחפות לנו שחיתות ועוולות לפנים, בצדקנות חסרת הומור וקרעחצען שלא היה מבייש את סבתא שלי בערב ראש השנה, כשמישהו לא רוצה לאכול דג.

וכך, בזיפזופי השואה של אתמול בערב נפלתי על גיא מרוז ואורלי וילנאי-פדרבוש, שסיפרו לי על מגוון רחב של שחיתויות ועוולות בכל הנוגע למצבם הכלכלי של ניצולי השואה החיים היום בישראל. לפי מרוז ווילנאי-פדרבוש (להלן מרוז, כי אין לי כוח לרשום כל פעם וילנאי-פדרבוש), חיים היום בישראל כ - 80,000 ניצולי שואה מתחת לקו העוני. זוועה. נורא. באמת. בואו רגע נתעלם מהמונח "ניצולי שואה" ונציין שבישראל חיים הרבה יותר קשישים מתחת לקו העוני. אותם 80,000, הם רק חלק מאותה בעייה גדולה ואמיתית, שחלקנו ניתקל בה בעוד כמה שנים, כשנהיה אנחנו קשישים מתחת לקו העוני. לא כאן המקום לעסוק בכל התופעה.

בכל מקרה, לפי מרוז, אותם 80,000 ניצולי שואה, "נתמזל מזלם" ומגיעים להם כספי פיצויים ממקורות שונים ומשונים, אשר אמורים להקל על סיבלם. מעיין פנסיית שואה שכזו, שמטרתה... אלוהים יודע מה. כנראה להקל על מצפונם של נותניה. אבל, מסתבר, באורח לא מפתיע שאותם 80,000 מקבלים בובקע'ס. כלומר, מעט מאוד כסף בכל חודש, וכמובן שאין להם כסף לתרופות, ואוכל וכו'. בלי ציניות, באמת על הפנים. לכולם.

עכשיו מגיע הפופוליזם.

על מי צועקים? במי נועצים אצבע מאשימה וזועקים "איפה הכסף, קונסטנצה?"

מרוז מתחיל עם ועדת התביעות (לינק לאתר הבית של ועדת התביעות), גוף ללא מטרות רווח המנהל את גביית והעברת הכספים, הקצאת הפנסיות וכו'. מרוז מצייר תמונה של גוף מושחת, המנהל כתשע מאות מיליון דולר (במספרים, 900,000,000$), מחזיק משרדים בכל העולם, מנהליו טסים במחלקת עסקים ואוכלים ארוחות שחיתות בבתי מלון, כל זאת, בעוד שהם מעבירים פרוטות לניצולים. והניצולים, כדרכם של ניצולים עניים, שוב אין להם כסף לתרופות ותה.

"תשע מאות מיליון דולר" מזדעק מרוז, "איפה הכסף?" הוא צועק. הוא נוסע למשרדי הקרן בניו יורק, מבלי לתאם פגישה ומזדעק שלא נותנים לו להכנס ו"איפה הכסף?". הוא רודף אחרי מנהלי הקרן בארץ וזועק חמס ושחיתות ("ואיפה הכסף" כמובן). הוא מגלה שזקני ציון האלה, המנהלים את הקרן, מתכנסים לדיון וארוחת בוקר בבית מלון בארץ, ופולש להם לפגישה, בסצינת ריגול הכוללת ציור של מפה על מפית, בליווי איזו פלונסקה אלמונסקה, פולניה אצילה, שעברה אצל מנגלה, ואין לה כסף לתרופות, כמובן. נורא.

"לאנשים אין כסף לתרופות" זועק מרוז, "ואתם יושבים פה בארוחת בוקר מפוארת?" הוא מחדד. ופלונסקה אלמונסקה, כדרכן של פלונסקות אלמונסקות, מתחילה לבכות (שאין לה כסף לתרופות, מה חשבתם), ושזה לא יתכן, ושחיתות ונמאסתם, ועד מתי, ותנו לחיות. ומנהלי הקרן, מכל העולם. פקידים בחולצות כפתורים וכיפות שחורות (לרובם). יהודים טובים, שמשוכנעים שהם עוסקים במלאכת קודש, יושבים מסביב לשולחן הועידה, מול צלחות עם קוראסונים וחמאה, ומתכווצים בכיסאותיהם, ולא יודעים לאן לברוח. היהודים האלה תמיד נראים מושחתים בטלוויזיה. במיוחד כשיהודים אחרים מצביעים אליהם. ומרוז, ווילנאי-פדרבוש, כראשי הצריף אל מול קציני ה- S.S, מצביעים עליהם בפני פלונסקה אלמונסקה הבוכיה, וזועקים – זה הם שגנבו לך את הלחם. הם אלו שנותנים לך רק 1400 ש"ח בחודש, ובגללם אין לך כסף (לתרופות, לתרופות).

אכן פופוליזם במיטבו. אפילו אני ישבתי בבית ורציתי לזעוק חמס, מושחתים וכו', אבל משהו במספרים לא הסתדר לי.

עכשיו מגיע החשבון הפשוט:

ובכן, מסתבר שלמרות כישלונה של מערכת החינוך (כנראה נושא לתוכנית אחרת של מרוז), חלקנו (אני) עדיין יודעים לעשות חשבון. בואו נניח שבאמת יש תשע מאות מיליון דולר בקופת ועדת התביעות, ושכל דולר ודולר מיועדים לחלוקה לאותם 80,000 מעוטי יכולת. נתעלם מהעובדה שיש יותר ניצולי שואה, וגם הם זכאים לפנסיה. נתעלם מהעובדה שלא כל ניצולי השואה חיים בארץ וגם להם זכאות. נתעלם מכל זה. נניח שיש רק 80,000 איש, וזהו.

נחזור רגע לכסף, נניח כאמור, שכל אותו הסכום מיועד לחלוקה לניצולים החיים היום. הוא לא, אבל נתעלם מזה. הכסף הזה מיועד למספר מטרות נוספות (כמו פיצויים לדורות באים, בין השאר. כמו התדיינויות משפטיות ופיננסיות מול נותני הכספים, כמו ניהול הכספים. אבל עזבו). בואו נתעלם גם מהעובדה שהסכום הזה גבוה בהרבה מהכספים שהעבירו הגרמנים, כלומר הוא פרי עבודתה הפיננסית של הקרן והנהלתה, אבל עזבו, זה לא חשוב. בואו נתעלם גם מהעובדה שהכסף הזה צריך להספיק לכ 15 שנים (תאריך מותו המשוער של הניצול האחרון).

בואו נניח שאפשר גם להנזיל את כל נכסי הקרן ממש היום לשטרות קטנים, ולא מסומנים, לסדר את כל 80,000 הניצולים בטור ולתת לכל אחד את הנתח שלו. נשמע טוב נכון?

ובכן, 900,000,000$, לחלק ל 80,000 איש ואישה, נותן לנו 11,250$ לאדם, מענק חד פעמי, וסופי שלאחריו, אין עוד מאיפה עוד לקחת. אין יותר רשת ביטחון. בואו נתעלם מצניחת הדולר ונקבע שער של 4.5 ש"ח לדולר, כי בא לי. כלומר 50,625 ש"ח לאדם. על פניו זה נשמע לא רע. פלונסקה אלמונסקה תוכל לקנות בזה הר של תרופות. אבל רגע...

50,625 ש"ח ליתרת חייה של פלונסקה אלמונסקה, נותן לה רק 4,218 ש"ח לחודש, אם תחייה רק שנה.

אם חס וחלילה היא תשרוד שנתיים הסכום הזה יורד ל 2,109 ש"ח לחודש. עדיין לא רע, אם היא תחליט להתפגר בזמן, אבל מה יקרה אם היא תשרוד שלוש שנים, או ארבע שנים, או רחמנא ליצלן, חמש שנים תמימות?

ובכן אם פלונסקה תשרוד חמש שנים, בהקצאה חודשית, המענק הזה מתדרדר לכדי 703 ש"ח לחודש.

והנה באה ועדת התביעות ואומרת, אנחנו ניתן לך 1,400 ש"ח כל חודש (קצת יותר ממאה אלף ש"ח בחמש שנים), לא משנה כמה זמן תחיי. זה עדיין נשמע רע כל כך? מישהו עדיין חושב שיש בעייה עם הסכומים שמקצה ועדת התביעות?

עכשיו ילדים וילדות,מגיעות המסקנות. מה למדנו פה?

למדנו שגיא מרוז הוא פופוליסט מניפולטיבי שלא יודע חשבון, ומניח שאת מה שהוא לא יודע, גם קהל הצופים לא יודע.

בנוסף למדנו שרובנו מתבלבלים ממספרים גדולים (כלומר, לא יודעים חשבון), שנופלים בקלות כטרף לתכסיסים תקשורתיים זולים (שוט אחד של יהודי עם כיפה מול בופה עם קוראסונים גורם לכולנו לחשוב על הפרוטוקולים של זקני ציון). שאנחנו מצפים שמישהו מבחוץ יפתור את הבעיות שלנו, במקום לטפל בשורש שלהם בפנים.

למדנו גם שאנחנו ג'אנקיז של שנור.

קצת כמו מאיר המטורף המנוח, שהיה מסתובב בשכונה שלי במכנסיים חצי מופשלים, סגריה בזווית הפה, ומבקש בקול צרוד שקל מכל עובר ושב, ומתחנן "תעזור לי, אני מסכן". מאיר מת לא מזמן, ופשיטת היד לא הוכיחה את עצמה כמכשיר פיננסי אפקטיבי. אולי הגיע הזמן שנפסיק להתחנן.