טרף קל

אל הרמטכ"ל, רב אלוף גבי אשכנזי.

הנדון: שירות מילואים וביטולו.

רב אלוף אשכנזי, אני פונה אליך כי אני מבין שאתה האיש שמניע את תהליכי הרענון שעוברים על צה"ל בימים אלו. אני קצין מילואים. שירתתי קצת פחות מחמש שנים כחייל וקצין בחיל הים. אם אני זוכר נכון את התאריך, מחר ימלאו תשע שנים ליום שיחרורי משירות קבע. מאז יום המילואים האחרון שלי עברו מעל שנתיים. היום זומנתי ל"יום רענון" שכזה, ורציתי לחלוק איתך את רשמי ומסקנותי.

אז ככה, לפני כשבועיים קיבלתי, להפתעתי, צו מילואים. זומנתי לשירות בן יומיים, בבסיס בו לא הייתי מאז שנת 1995, ובו לא שירתתי מעולם. בסיס שרק במעורפל זכרתי איפה הוא נמצא. צו המילואים פירט רק: 'שמ"פ פעיל'. רשמתי. הכנסתי ליומן. הודעתי לבוס ולזוגתי וזהו. בסופו של דבר, למרות שאני מקטר קצת, אני עושה מעט מאוד מילואים וכשקוראים לי, גם בהתראות קצרות מאוד, אני בא, בד"כ.

אתמול בערב שלפתי את המדים מהארון, התאמתי את מידת החגורה למידת הבטן הנוכחית שלי, שמתי דרגות על החולצה ומדדתי. זוגתי מזה כשנתיים לא ראתה אותי במדים מעולם (אם מתעלמים מהפעמים בהם אני מסתובב בבית בתחתונים וכובע קצינים לראשי כמו צ'יפנדייל שעיר), ומצאה שזה די משעשע. האמת היא שמול הראי גם אני  חשבתי שזה די משעשע. פתאום נראיתי לעצמי לא כמו הקצין הבוגר והאחראי שהייתי פעם, אלא, למרות השנים, כמו ילד המחופש לחייל.

חזרה לעסקינן, היום בבוקר, קמתי ב 06:00, התקלחתי, נכנסתי לאוטו ונסעתי צפונה. להפתעתי, בשעה 08:00 מצאתי את עצמי בשערי הבסיס המיועד. מסתבר שלמרות שלא הייתי בו שנים, אם שואלים אנשים באיזור הם יודעים בדיוק איך להגיע לש.ג., איך קוראים לבסיס, ואיך קוראים לש.ג. (ואדים).

לתדהמתי, עם הגעתי לבסיס התברר לי שאיש אינו יודע מדוע באתי ומי קרא לי. בירור זריז העלה כי צו המילואים שבידי בוטל, וכי שכחו להודיע לי. אחרי שיחה קצרה עם חייל ביחידת המילואים התקשרה אלי קצינת המילואים, כולה התנצלות על ש"לא הצליחו להשיג אותי". היא סיפרה לי שאני אחד משלושה שלא "הושגו", ושוב התנצלות ושוב וכו'. קצינת המילואים אף הבטיחה שירשם לי ביצוע יום מילואים מלא, כאילו לא היה זה צה"ל, אלא פיצה שלא הגיעה בזמן. באמת יפה.

בכל מקרה אמרתי תודה, נכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה משועשע. אני לא כועס. באמת. ב 10:00 כבר הייתי בעבודה, כמעט כמו כל בוקר. לא קרה כלום. ובכל זאת, קרה המון. שעתיים נהיגה נותנות המון זמן לעבד מידע.

בבה"ד 1, לפני כ 12 שנים, לימדו אותי לערוך תחקיר. למרות שהתחקיר שלי הוא אישי ואינו יכול להעיד על כל המניעים להתרחשויות כפי שהיו, בכל זאת אולי יש ללמוד ממנו משהו. בוא נראה מה אני זוכר מנוהל התחקיר

1.       מה היה? (תאור האירועים כפי שתהרחשו, ללא נסיון להסביר מה הגורמים) – תואר בפתיחה דלעיל.

2.       למה היה (מה גרם לאירועים להתרחש כפי שהתרחשו) –למה לא הועברה הודעה על הביטול? קצינת המילואים טוענת שלא היה די זמן למשלוח בדואר ולא היה ברשותם מספר הטלפון שלי.

3.       מה צריך היה להיות? (מה היתה צריכה להיות ההתרחשות הנכונה למניעת האירוע) – משרד המילואים צריך היה למצוא דרך לידע את אותי על ביטול הצו, במקום לחכות להגעתי. אם ע"י בירור ביחידתי הספציפית, או למצוא את מספר הטלפון בכתובת שברשותם או בכתובתי הרשומה. כך או כך, הזיכוי ביום מילואים הינו פיצוי נכון ומתבקש.

4.       הפקת לקחים ברמה האישית – ברמה האישית אני מבין כי עלי, מעתה ואילך, להתקשר בבוקר יום מילואים, או ביום המקדים, ולוודא מול יחידת המילואים את תקפות הצו. טפשי אבל אפקטיבי אני מניח.

5.       לקח מערכתי – שני דברים עיקריים

a.       צו המילואים הגיע לבית אמי, למרות שכתובתי הרשומה שונתה כמה פעמים מאז שגרתי שם לאחרונה. מסתבר שמערך המידע של צה"ל לא מתעדכן מול משרד הפנים, אלא מעדיף לשלוח בכל שנה טפסי אימות פרטים, ולהזין את המידע החוזר ידנית. אני לא מחזיר את הטפסים האלה. כלקח מערכתי מהמקרה הבודד שלי הייתי מצפה שצה"ל ילמד להתעדכן מול מאגרי מידע אחרים במדינה, כגון – משרד הפנים, משרד הרישוי וכו'. גופים שבאים במגע עם האזרח בצורה שוטפת יותר.

b.      ונניח שהכתובת שבידם מדוייקת – לא היה יותר זול להדפיס מכתב ביטול, להעלות אותו על טוסטוס עם שליח ולשים אותו בתיבת הדואר? או להוציא מכתב בהול דרך רשות הדואר או משהו בסגנון? אני בטוח שזה זול יותר מלממן יום מילואים (כפול שלוש). אני משוכנע שלמרות שכל משרד בארץ משתמש בשירותי שליחים, האופציה הנ"ל לא עלתה בכלל בראשו של איש מאנשי יחידת המילואים.

אבל אלו לא הבעיות האמיתיות, רא"ל אשכנזי.

בתור איש מילואים, אני מגלה שצה"ל רואה בי מוצר מתכלה, ולא נותן שירות או חס וחלילה לקוח. יש טופס בצה"ל שנקרא טופס דרישת חומר. אתה מכיר אותו, אני בטוח. אתה ממלא, מחתים קצין (או חותם לבד),נותן לאפסנאי ומקבל ציוד מתכלה (עטים, עפרונות וכו'). צו המילואים אינו שונה. אין בו הסברים. אין בו מידע. יש בו דרישה וחתימה. ואני המחסן של עצמי. מחזיק יחידה אחת של עצמי, מתבלה, זמינה תמיד לקריאה.

רא"ל אשכנזי, אני מכיר אנשים שדאגו להשתחרר משירות מילואים, באדיבות קצין בריאות הנפש, כי לא יכלו להתמודד עם המצב הקיומי הזה. ניקח לדוגמה את הצו שלי.מה אני יכול ללמוד ממנו?

אני יודע שזומנתי ליומיים. אבל האם אני אמור להבין מזה שאני אשאר לילה בבסיס או לא? האם להביא תיק או לא?

זומנתי לבסיס שלא שרתתי בו. אם לא הייתי זוכר במוערפל איפה הוא, לא הייתי יודע לאן להגיע. באותה מידה אפשר היה לכתוב שהזימון הוא לים הדממה, על הירח. האם יש אפשרות, בהנחה שלא מדובר בסילו של הפצצות גרעין, לתת לי כתובת להגיע אליה?

זומנתי ל – 'שמ"פ פעיל'. מה זה לכל הרוחות? קורס? הכשרה? רענון? אבטחה? תורנות מטבח? מישהו מוכן לספר לי למה אני מגיע, לפני שאני מגיע? אני בטוח שמותר להגיד "יום רענון" בטלפון, או לשלוח את צמד המילים בדואר.

רא"ל אשכנזי, עוד דבר שצורם לי זה שצה"ל לא טורח לבדוק או לתהות מה עשיתי בחיי המקצועיים, ואם יש לידע ולנסיון שלי מה לתרום למערך. צה"ל מנוהל ומתופעל ע"י ילדים חסרי נסיון, בעיקר. קצינת המילואים יודעת את מה שהיא יודעת כי צה"ל לימד אותה, ולכן לא יודעת לחשוב מחוץ לטווח של טלפון/דואר/פקס, אל מחוזות אקזוטיים יותר כגון – שליח. בנוסף לילדים, יש את הקצונה הבכירה יותר, שגם היא, לא פגשה אף פעם עבודה בעולם האמיתי. בלי הכרות עם התיעלות בלתי פוסקת, עם למידה בלתי פוסקת. עם מרדף מתמיד ורעב אחרי שיפור ושינוי. צה"ל לא לומד, ולא שואל אותי מה אני יודע. צה"ל עומד לו עם בטנו השמנה במדי ב' ומצפה ממני לסייד עצים, או לנהוג במשאית, כשאני יכול ללמד כל אחד ואחד מקציניו שיעור או שניים על ניהול בעולם האמיתי. על תהליכי למידה ופיתוח.

וזה מביא אותי לנקודה הבאה והאמיתית שלי. הבטן הרכה!

ברמה המילולית – נתקלתי ביותר מדי קצינים ונגדים שמנים, בביקור אחד של פחות משעה, בלי לעצור בשק"מ. רוב הקצינים והנגדים שנתקלתי בהם היו שמנים בצורה חסרת פרופורציה, ולדעתי הסבירות שימותו מהתקף לב עם הישמע צפירה עולה ויורדת גדולה מהסבירות של אולמרט לנצח בבחירות לו התקיימו הערב.

אבל ברמה המעשית – אין ריח של פחד באוויר. אין שקט ודיוק של משמעת.

הצבא לימד אותי שמפקד שחייליו אוהבים אותו, צריך לבדוק איפה הוא טועה. יש לי תחושה שלא מלמדים את השיעור הזה יותר. חיילים צריכים לפחד ולהעריך את המפקדים שלהם גם יחד. יש לי תחושה שהמפקדים שנתקלתי בהם היום לא מעוררים לא פחד ולא הערכה.

שמעתי עליך שמועה, אשכנזי (אני יכול לקרוא לך אשכנזי, נכון?). שמועה שדפקת תלונה לקצין בכיר שהגיע לקרייה על מדי ב'.  אם זה נכון, אתה מבין על מה אני מדבר. אם זה לא נכון, אולי כדאי שתתחיל לחשוב על זה. אבל הכי גרוע זה שיש לי תחושה, שחוץ מאורח לרגע, כמוני, שרואה כל פגע, אף אחד אחר לא רואה את זה. או שלאף אחד לא אכפת. או שאף אחד לא יודע איך לשנות את זה. ברור לי שזה היה המצב לפני שנה. יש לי תחושה שזה לא השתנה הרבה גם עכשיו.

אומרים שכשגבר עולה על מדים הוא מייד נעשה עייף רעב וחרמן. אני עייף כי קמתי בשש בבוקר. אני לא רעב, וחרמן, אתה יודע, ככה בקטנה (בכל זאת, מלא חיילות בנות 18). אני בעיקר מוטרד. לא כי נסעתי לצפון וחזרה. לא כי לא הודיעו לי על צו וביטולו. אלא כי זה קרה, וזה נעלם. ואף אחד לא רואה שיש כאן בעיה גדולה יותר של תפיסת מציאות ודפוסי חשיבה.

פעם, כשהייתי חייל, היינו צוחקים שאזרח הוא דרגה אחת מעלייך. מעל הרמטכ"ל. קפצתי היום למטה לרגע, ובחזרה למעלה.

שמע, הנוף לא משהו.

אני מאחל לך הצלחה בהמשך דרכך, ומודה לך על תשומת הלב. אם תרצה לשמוע עוד, אני כאן.

בברכה

טרף קל

סגן (מיל'), חיל הים.

נ.ב. שמע, עוד משהו קטן. אחרי תשע שנים של בעיקר המתנה במגירה אפלה, הנעליים הצבאיות שלי מתפרקות. העור עוד בסדר אבל הסוליה הפכה למן זפת דביקה שכזו שמכתימה ומתפרקת ובאופן כללי אינה שמישה עוד לשימוש אנושי. אם יש לך איזו קומבינה באפסנאות, אני אשמח אם תוכל לארגן לי זוג חדש. נעליים צבאיות שחורות, קלות (אלו עם הפס הכחול, אם עוד יש כאלה בשימוש), מידה 43. ואם אתה כבר שם, תאסוף לי גם זוג חדש של מדי ב'. לכשנפגש אתן לך זוג ישן להחזיר. זה לא שאני באמת צריך, אבל אתה יודע, במסגרת ההערכות החדשה וכל זה. תודה מראש. ט.