טרף קל

בשלושת העונות הראשונות של כוכב נולד לא היתה לי טלוויזיה. על קיום הראשונה לא ידעתי בכלל, עד שסיפרו לי שמישהי, נינט טייב, זכתה, וזה יפה שלא הכי רזה/יפה/מסחרית זכתה (מה היא באמת היתה, מה קרה לה מאז, ולאן נעלם שם המשפחה שלה, זה נושא לדיון אחר). את העונה הרביעית ראיתי ברפרוף. ולכן אני מגיע יחסית בתול לעונה החמישית, שזוגתי, מתעקשת לראות. ואני חייב לציין, שאני די נהנה מזה. אולי כי אני חרא של בן אדם, ולראות רוע, אותו רוע שאריאנה מלמד כל כך מתרעמת עליו עושה לי מצחיק.

אני מניח שהגברת מלמד ראתה את העונות הקודמות, ומההיכרות עם הכתיבה שלה, צר לי שגם אדם אינטיליגנטי כמוה, אחרי חמש עונות, עדיין לא מצליח להתנער מהתפיסה הרומנטית של הלוקש הדלוח הזה, שמוכרים לה במעטה של תחרות שירה.

ווייק-אפ-אנד-סמל-צביקה-הדר, אריאנה. באופן חד משמעי לא מדובר בתחרות שירה.

מדובר בעסק. עסק מסחרי.

וכמו כל עסק מסחרי, יש לו מטרה מובהקת אחת - להרוויח כסף. (וכמה שיותר).

אם נפרק את כוכב נולד לגורמים נגלה שמדובר בעצם בסידרה של מופעי בידור. וכמו בכל מופע בידור, דרוש תמהיל נכון של רגש, אנרגיה והומור, בשביל להחזיק את הצופה מרוכז, מפוקס ועם היד על ה SMS. כמו בכל מופע בידור, דרוש גם תמהיל נכון של צוות. דרושים הזמרים שיודעים לרגש. דרושים הזמרים שיודעים לקרוע את הבמה באנרגיה. דרושים קומיקאים שידעו להצחיק. ואיך את חושבת, אריאנה, שתוכנית בידור מוצאת את התמהיל הזה של כוח אדם?

נכון. אודישנים.

הגאונות של כוכב נולד (לדורותיה ומדינותיה השונות), היתה התובנה שלא רק שהאודישנים ראויים לפרסום, אלא שיש להם ערך כלכלי מטורף. פתאום לא סתם שורפים כסף וזמן בבחינה של אמנים להופעה, אלא הופכים שעה אבודה לשעת עבודה. באמת, בלי ציניות, גאוני. מהפכני. שנים של עשיית בידור עומדות על הראש. האודישן והחזרות הופכים לא רק לחלק אינטגרלי מהמופע, אלא לחלק מרכזי בנעיצת הציפורניים בכיסו (וליבו) של הקהל.

וכך, כמו בכל תוכנית, ההפקה אמונה על בניית קאסט הולם. תמהיל נכון של אנשים וסיפורים. הרי ברור לכולנו שתוכנית שבה יש 20 זמרים דומים לא תעניין אף אחד. אבל אם יש בה בדיוק מקום למזרחי מקופח אחד, ולרוקיסט אחד, ולזמרת רגישה אחת, ואתיופית כחושה אחת , ושמן מכוער עם קול פעמונים, וליצן אחד, יותר אנשים יתחברו. יבחרו את הסוס שלהם, וישימו עליו כסף. אנחנו הרי מתים על זה. אחרת זה לא היה כל כך מצחיק, כל כך מכעיס, כל כך וואט-אבר.

יותר מכך, כשמנטרלים את אלמנט הרוע, כשנגמרים האודישנים, יאמרו חלק ניכר מהצופים, שלמעשה החלק המעניין של התוכנית נגמר. ותראו גם מה קורה להומור ברגע שמנטרלים את אלמנט ההפתעה. ברגע שאלמנט ה"רוע" נגמר, ובחינת המועמדים הופכת לשיגרת מופעי בידור עם פרצופים מוכרים, אלמנט ההומור עובר מהכתפיים הגרומות של המועמדים, לכתפיים המדושנות של צביקה הדר והומור ה-"בוא נצחק על כל מה שמריח משכלתנות או אינטלקט" שלו. ואכן, התוכנית מצחיקה פחות. מעניינת פחות. ועדיין בכל תוכנית שומרים על התמהיל הזה של שיר מרגש, שיר מתחרע, שיר מזרחי עם טוויסט, בדיחה-חה-חה וכו'.

הרוע שעליו מדברת אריאנה מלמד הוא המציאות הרגילה של חיפוש עבודה.

חיפוש עבודה בתחום אומניות הבמה, ולמעשה בכל תחום אחר. ככה נראה ראיון עבודה, אם מישהו הספיק לשכוח. אתה, המועמד, מנסה להרשים את המראיין. אתה מקווה שיקראו לך לראיון שני. המראיין מתבדח איתך. מתבדח עם מראיינים אחרים (אם יש). אתה צוחק איתו ואיתם, למרות שאתה לא מבין את הבדיחה, וממש צריך את העבודה המסריחה הזו. ובסוף אתה הולך הביתה עם או בלי תשובה, שמח או מתוסכל. וגם המראיין הולך הביתה ומספר לאישתו על הטמבל בלי הכישורים שהגיע היום לראיון, ואיך בכלל הוא חשב לעצמו שהוא יכול להתקבל. וזה בסדר. זו המציאות. כוכב נולד, מתוך היותם עסק, הבינו ששיחת הכרית הזו, המציצנות אל מאחורי הקלעים, שווה זהב, וכבר חמש עונות כורים אותו בהצלחה. ישר כוח. באמת.

הגיע הזמן שכולכם, טליק, אריאנה מלמד, קהל הצופים בבית, תתעוררו מתפיסת המציאות הרומנטית הזו של הלוקש המחומם הזה שמוכרים לכם. אולי אז, מדורת השבט תקבל בחייכם את המקום לו היא ראוייה. אתנחתה קומית. אופיום. ניתוק. בהחלט לא מרכז תרבותי. בהחלט לא משהו להתרגז עליו.

באמת מוזר לי שמישהו מצפה לקנות יושרה, מתעשייה של אשליות.