טרף קל

"הכאבים פחתו לאחר הטיפול השני ונעלמו כליל לאחר הטיפול הרביעי. גם החום ירד. אני ישן מצויין עשר שעות רצופות בכל מצב של שכיבה ואין כאבים. והרי לפני כן, לא הייתי מסוגל למצוא מצב נוח לגופי. בחלתי בכל מאכל, ואילו עכשיו בולע אני הכל ומבקש תוספת, ואין כאבים"

(מתוך "אגף הסרטן", אלכסנדר סולז'ניצין).

וגם אני, מאז יום רביעי ישן טוב יותר. נהנה קצת יותר מכל מאכל, ואין יותר לחץ.

אה כן, ביום רביעי פיטרו אותי.

ככה זה.

ידעתי שאני נכנס לעסק בסיכון גבוה כשעזבתי את העבודה הקודמת שלי, והנה, הנבואה הגשימה את עצמה. בערך חצי שנה אחרי המעבר, אני מוצא את עצמי מובטל שוב, ובואו נראה כמה זמן יקח עד שזה יתחיל לפרק אותי.

בינתיים בכל מקרה, אני די מרוצה מהעניין. אני באמת פחות טרוד וישן טוב יותר. יש לי עכשיו 30 יום בתנאים מלאים (כלומר, שכר, רכב, טלפון וכו') בלי הצורך לעבוד. אח"כ יש לי עוד 100 ימים של זכאות לדמי אבטלה (ודמי האבטלה של יפים ומכובדים). כך שלמעשה אני יכול לשבת קצת על התחת, להנות ממזג האוויר הקודח, לגרבץ, לשתות קפה בשמש ולשקול את המשך דרכי לפני שאני שוקע במרה שחורה.

לזה יש זמן.

אני מאמין שכל סיום עבודה צריך להיות מלווה בהילולה כלשהי. בעבר זה אמר שתייה מופרזת של אלכוהול. אבל, היה שבוע קשה, שבו עבדתי די הרבה עד יום רביעי בערב, זוגתי השיקה את קולקצית החורף של המותג בו היא עובדת, ביום חמישי נאלצנו לשבת שעות בפקקים בדרך לצפון, ואז כל הדרך חזרה בסביבות חצות. כל זה הביא אותנו ליום שישי סחוטים, אבל עם רצון להתפרק קצת.

ומה טוב יותר מערימה של אוכל איכותי, ובאמת, לא יוצא לי לבשל כמו שהייתי רוצה.

ואם נחזור רגע לסולז'ניצין, ברגע של חסד טרום מוות ביסורים:

"את שארית ימינו נקדיש ללעיסה! ואחר-כך, מי יודע מה יגידו המעיים"

יש אנשים שלא אוהבים לחשוב על בעל החיים ממנו הגיע השניצל שלהם. אני לא כזה.

זוגתי למשל, לא מסוגלת להסתכל על גוש בשר לפני שצולים אותו, ולמרות החיבה העצומה שלה לפירות ים, לא מסוגלת להתקרב לדברים האלה כשכל החלקים הבלתי אכילים שלהם עדיין מחוברים. אני לעומת זאת, מצר על העובדה שאין לי אפשרות להתרוצץ ערום ברחובות, עם חנית, ולצוד לי מחיות היער שאין בתל-אביב. אם רק היו משחררים עדרי פרות לרעות בשדרות רוטשילד, היינו משיגים אפקט כפול, גם כל הנבלות הרגילות שסרוחות שם על הדשא היו עפות, וגם היה לי מה לצוד. בכל מקרה זה לא קורה, ואני נאלץ להספק בבעלי חיים קטנים יותר, שמשאירים פחות לכלוך בבית אחרי ציד.

קוראים לו שייט-כחול, אני מניח בגלל הצבע הפסיכי הזה שיוצא לזכרים (בעיקר) על הזרועות.

למרות כל הנסיון הקולינרי, אני עדיין לא מצליח להבין את האדם הראשון שבא ואמר - "מעניין אם החרא הזה טעים". לדעתי זו בטח היתה התערבות של סטונדטים באיזו מסיבת סרט-קולג'ים כזה, שבה מישהו התערב עם מישהו אחר על בירה אם המישהו האחר אוכל את זה. בכל מקרה, הרווח שלי.

למי ששומר כשרות, זה הזמן להסתובב וללכת. אם מישהו משומרי הכשרות יגיב ב"איכס" אופייני, או באיזכורים דתיים כאלה או אחרים, אני נשבע שאני ארדוף אחריו עד הבית ואדחוף לו אחד כזה לתחת, צבתות קודם.

למי שלא טעם מסיבות אחרות, התשובה לשאלת - "האם החרא הזה טעים", היא כן גדול וחזק. זה טעים. מאוד.

למי שטעם רק במסעדות, התשובה האמיתית היא – אין לכם מושג כמה זה יכול להיות טעים. למי שטעם רק קפוא (וזה כולל את רוב אלו שטעמו רק במסעדות) התשובה היא – באמת שאין לכם מושג כמה שזה יכול להיות טעים. באופן מפתיע, גם די פשוט להתעסק איתם.  

שוטפים במים. מסירים את מכסה הבטן ואיתו, במשיכה, את השריון העליון, מנקים את הבפנוכו, תולשים את הזימים ואת חלקי הפה שלא נתלשו עם השריון, חוצים לשניים (לא חובה) וזהו פחות או יותר.

בכל מקרה חוזרים על תהליך הניקוי כמספר הסרטנים, מפזרים קצת שמן זית, עשבים כאלו ואחרים, מחממים תנור לחום גבוה, דוחפים את המגש עם הכחולים פנימה, ו 8 – 10 דקות אח"כ הם יוצאים אדומים, הדוקים ויפים.

מוסיפים לזה קנקן מוחיטו, סלט טבולה עם קלמארי טרי וטחינה, ויש לכם הילולת פיטורין שלא היתה מביישת את רפי גינת.

עזבו אותי מקבלת שבת.

קבלת אבטלה זה מה שמכתיבה הדת שלי, ואני לא מכיר דרך יותר טובה לעשות את זה.

ואם נשאיר את המילים האחרונות לסולז'ניצין ו"אגף הסרטן, נקבל את:

"אכול בעודך רעב, אהוב בעודך צעיר".

כל השאר יהיה בסדר.