טרף קל

ואני לא יודע, ליבנה או אלון

תזרום כל עוד אתה יכול

אני לא בנוי לארון כחול

עד היום די מוזר

לא הבנתי דבר

הם כולם אטומים או אני מנוכר?

וזה שוב מתרחש בין שדירות רהיטים

צל נופל מפינת הברזים

היא אומרת תזרום, זה מתאים לסלון

מותר לעסוק בעיצוב

זכותי להיות מכל זה עצוב

מוטב לבחור גוף תאורה

מוטב מאשר לאבד אותה.

עד היום די מוזר...

וכו'.

“Saigon

Shit!

I’m still only in Saigon”

ספות.

שיט!

אני עדיין רק בספות.

רק כמה צעדים קצרים מהכניסה, במעלה המדרגות הנעות והעצבות הנוראית שהמקום הזה משרה עלי מתחילה לתפוס לי את החזה מבפנים. מה שביקור אחד באיקאה עושה לי לא עושים עשרה ימי זיכרון ושואה גב אל גב. שלמה ארצי לכל הרוחות. אני לא סובל את שלמה ארצי. ולמרות שזה קורה לי בכל פעם מחדש, כשהיא שואלת מתי אפשר לקפוץ לשם, לקחת כמה דברים, אני שוכח לגמרי מה זה עושה לי, ואפילו קצת מצפה לזה, ורק בחניון נזכר כמה שאני שונא את כל העולם ואת עצמי במיוחד כשאני שם בפנים. בבטן המפלצת השוודית.

“When I was here I wanted to be there. When I was there, all I could think of was getting back into the jungle”

בניגוד לשמחת החיים (נטולת החיים, יש לציין), שמשתקפת מהקטלוג של איקאה, בניגוד לנקיון השוודי המעוצב באור הארופאי הקריר, הביקור בסניף אמיתי מציב אותי בשורה אחת עם העם שבתוכו אני חי ועם עצמי, שבתוכי אני חי. הסניף שם אותי באותה התמונה עם כל הכיעור והריקנות שאליהם אני מתנכר, והופך אותי לחלק מושלם מכל זה.

ואכן, למתבונן מהצד אני עוד אחד כזה. עוד מישהו שיקנה או לא יקנה רהיט, וישב אח"כ בבית וירכיב אותו, וישב עליו, או ישן עליו, או ישים בו חפצים, ויהפוך אותו לחלק מחייו לפרק זמן כזה או אחר. ואיפשהו באיזור גופי התאורה אני מרגיש צורך לרדת על הברכיים ולהתחנן שיתנו לי לצאת. שיראו לי את הדרך החוצה. שלא יכריחו אותי לשבת בסירה הזו שלוקחת אותי דרך כלי מיטה, מטבח ווילונות, אל הקופות, אל ההורים האבודים עם מגשי הנקניקיות בחמישה שקלים, מנסים לתמרן בין עגלות לעמדות אריזה לשירות לקוחות לחנות המזון השוודי.

סוג של קלאב שוודי בטורקיה.

קפיצה קטנה לחו"ל בנתניה.

אין לזה מילה אחרת מלבד עצבות.

ביקור באיקאה עושה אותי עצוב.

השיוט האיטי בעיוורון, בעקבות שביל הנחש המסומן על הריצפה, מהספות לחדרי המגורים, למיטות, לריהוט הסלון והארונות, עם כל החיילים העיוורים האחרים בעדר המסונוור הזה עושה אותי עצוב. ועם כל פיתול העצבות הזו מחמירה, כמו הנהר באפוקליפסה עכשיו, שלוקח את כל גיבורי הסרט, פיתול אחרי פיתול אל המוות שלהם עצמם.

השביל הזה שלא מאפשר בריחה, שיש בו קיצורי דרך, אבל אין דרך מוחלטת להמלט ממנו.

אין דרך להגיע למיטות בלי לעבור דרך הספות. אין דרך להגיע לשולחנות העבודה בלי לעבור דרך שידות הטלוויזיה. אין דרך להגיע לכלי המטבח בלי לעבור דרך כלי המיטה. אי אפשר להגיע לכלי המיטה בלי לעבור דרך הוילונות. אין דרך לשתות קפה במסעדה שבמרכז היקום, בלי לעבור דרך מחלקת הילדים.

“I was going to the worst place in the world, and I didn't even know it yet. Weeks away and hundreds of miles up a river that snaked through the war like a main circuit cable and plugged straight into Kurtz.”

בכל עצירה שבה היא הולכת לבחון איזו קערה או מנורה, אני עוצר ועומד בשקט, כמו סלע בנהר, ונותן לאנשים אחרים לזרום סביבי. אני עומד בשקט ומקשיב לשברי שיחות של קונים אחרים. מתלבטים. מתחבטים. מודדים. רושמים. בוחרים שידה או מתקן לדיסקים, ואוספים כף נעליים כדרך אגב, ואיזה סט סירים קטן, וקוצץ שום וצנצנת וחבילת מספריים צבעוניים לילדים. אהה, הילדים.

"הביאו את הילדים" כתוב באתר המקומי של איקאה, כצאן לאריזות השטוחות. הילדים האלה שלא מטפסים על עצים אלא דוחפים עגלות קטנות, וזכרונות הילדות שלהם מורכבים מכוכבי ערוץ הילדים, מקריאים סיפורים מתחת למדרגות הנעות בעזריאלי. הילדים האלה, שדוחפים את עגלות חינוך הצרכנות הקטנות האלה איתם, ומסתובבים באותו שביל, בדיוק כמוני. אני לא מבין את האנשים שבוחרים, סתם מתוך סקרנות, לצאת למסע הזה בין גופי תאורה וספות ומטבחים. בוחרים כיסאות וציפות וסיר וצנצנת. כל העיסוק הזה בארעי הבלתי ארעי שמספקים הרהיטים עושה לי בחילה. הרבה לפני שדירת המראות אני מסתכל עליהם ורואה את החיים שלי, וזה עושה לי רע.

בכל פעם מחדש אני מנסה להבין למה זה קורה לי דווקא שם, ובכל פעם אני מבין מחדש שאיקאה גורמת לי לחשוב על סוף החיים. לא ברמה האפוקליפטית. לא ברמה של מטאור משמיד עולמות שעומד להתרסק עלינו או הפצצה האיראנית. לא.

איקאה גורמת לי לחשוב על סוף החיים ברמה הכי קטנה והכי אינטימית.  סוף החיים שלי. האישיים, הקטנים, הפרטיים. איקאה מרגישה לי כמו המוות המתקרב שלי. אולי בגלל שהרכישות באיקאה הן של פריטים לא מתכלים (כביכול). לא ארעיים. הרכישה באיקיאה היא רכישה של משקולת. של כיסא גלגלים.

וגרוע מתחושת המוות, איקאה מרגישה לי כמו המתנה אפתית ושקטה למוות.

כמו הזיקנה העזובה וחסרת השאיפות, לבד בבית אבות, מול שעון מתקתק. וכל פיתול בשביל הנחש הזה מביא אותי קרוב יותר אל הסוף האישי שלי. אל עוד בורג ברהיט מודולרי שיהפוך בסופו של דבר, עם קצת מזל לחלק ממדורת ההלוויה שלי, או לארון שלי, או סתם לשידה שבה אניח את צוואתי. איקאה מרגישה לי כמו הבינוניות בשיאה (אם יש דבר כזה). הבחירה המודעת שזה מספיק. שאין יותר מזה. שאין אחרי זה לאן לשאוף. וגרוע מכל, איקאה גורמת לי לראות את כל הדברים האלה בעצמי.

את הבינוניות.

את חוסר המעש.

חוסר הטעם.

את חוסר היחוד והצבע.

ומה ישאר לי לעשות אחרי שאגמור עם הצורך בספה וארון ושולחן עבודה?

מה יקרה אם חס וחלילה הארון הזה יענה על כל צרכי עד סוף ימי?

מה יקרה אם לעולם לא אזדקק לעוד שולחן עבודה?

מה יקרה אם הברז הזה הוא הברז האחרון שאי פעם אזדקק לו?

“I watched a snail crawl along the edge of a straight razor.

That's my dream.

That's my nightmare.

Crawling, slithering, along the edge of a straight razor, and surviving.”

וגרוע מכך, מה יקרה אם זה לא יספיק.

מה יקרה אם אצטרך לחזור לכאן שוב? מה יקרה אם ישברו מספיק כוסות בשביל להצדיק חזרה לכאן להשלמת הסט? מה יקרה אם אצטרך עוד קערית קורנפלקס? או מתלה נוסף לעוד סירים? מה קורה מעבר לזה?

מה קורה לווילארד אחרי שהוא גומר עם קורץ?

האם כאן מתחילים החיים? או נגמרים?

“The horror. The horror…”