טרף קל

בתיכון יש לך מלא אנרגיה.

מלא.

ערימות.

אפילו לי היו ערימות של אנרגיה, וזה לא דבר של מה בכך.

איפשהו באיזור כיתה י"א בואכה כיתה י"ב, כלומר איפשהו בין שנת 1992 לשנת 1993 (לאחרונה אני נוטה לציין בקול רם כמה זמן עבר מאז, כדי להזכיר לעצמי שאני מזדקן, כנראה), אני וחבר מרעי דאגנו להתגנב, כמעט מדי לילה, לחניית בית הספר ולסמן בתרסיס צבע לבן קו אחד על חניית מנהל בית הספר.

הקו הקטן הזה הפך בכל לילה את המילה "שמור", המסומנת באספלט חניית המנהל, למילה "שמוק".

משעשע, לא?

אני נשבע לכם שבגיל 17 זה היה היסטרי.

הקו הקטן הזה נמחק, כמעט מדי בוקר, לפני הגעת המנהל או רוב התלמידים.

כששמנו לב שאף אחד לא מחפש אותנו, פשוט הפסקנו עם זה. ככה זה. איפה הכיף במרדנות חתרנית (עלאק! בכל זה, גדלתי בהרצליה), אם זה לא מטריד אף אחד מלבד אותו אב-בית אומלל שמדי בוקר מרסס את המקום בתרסיס אפור.

לאחרונה (אני מקווה), מישהו משחזר את מעללי ילדותי, בכיכר השוטר ברחוב בוגרשוב, ובטח חושב שהוא מקורי להפליא. נראה שאב הבית של הכיכר מתמהמה עם התרסיס האפור. אני מניח שכמו אותי, בימי קדם, גם את העבריין הזה המשטרה לא מחפשת. אולי בגלל זה מגיע להם.

בכל מקרה, אני עדיין לא החלטתי אם זה משעשע אותי או לא. כך או כך אני מגלה שרוב הילדים משעממים אותי (ובהכללה - רוב בני האדם משעממים אותי).

(צולם בלילה, במצלמת טלפון, בלי פלאש, בעוד הצלם שיכור משהו. תעשו לי טובה, נו! גם עכשיו אני שיכור משהו)