טרף קל

כמה פעמים התחלתם סיפור במילים: "פעם, כשהייתי בכושר..."?

באופן אישי יצא לי לספר סיפורים כאלה לא פעם. בעיקר בגלל שפעם הייתי בכושר.

לרוב, זה משהו בסגנון – פעם, כשהייתי בכושר הייתי רץ ככה וככה, וכן הלאה וכיוצא בזה וכו' וכו' וכו'.

כשאני מספר את הסיפור הזה אני מתיחס לשתי תקופות שונות בחיי. האחת, קצת לפני הגיוס לצבא. הייתי בן 18, ורצתי שלוש פעמים בשבוע. פעמיים בשבוע 5 ק"מ. פעם בשבוע 12 ק"מ. כאמור, הייתי בכושר. התקופה השניה היתה קצת אחרי הצבא, כחלק מתהליך התקלפות ממשקל היתר שצברתי בשירותי הצבאי (בחיל הים אין לאן לרוץ). בתקופה זו בחרתי ברכיבה על אופניים, והייתי מכסה את המרחק בין הרצליה ות"א (ובחזרה) לפחות שלוש פעמים בשבוע. חורף או קיץ, חול או שבת. כאמור, שוב – הייתי בכושר, שוב.

בשנים האחרונות צימחתי מה שמומחים קוראים לו בעגה המקצועית – אההמ... כרס.

כרס בירה, אם לדייק.

כרס בירה אירית, מסוג קילקני, אם להיות אנאלי. ומסתכל על השעון ומזמין עוד אחת לפני שתיגמר ההפי-הוור.

לא מדובר בהר עצום ומשתפל, אלא בתפיחה קדמית שכזו. מין עגלגלות חברותית שכזו. עכשיו שיהיה ברור, אף פעם לא הייתי איתי אנגל. גם כשאני רזה רזה, ושוקעות לי הלחיים כמו זוהר ארגוב, אני עדיין בלוק של בן אדם. אז אני עדיין לא לוחם סומו אבל בהחלט לא בשיאי.

והכרס שם, לא משהו שמסתיר לי משהו מאיברי, חס וחלילה, אבל כן משהו שהפך, ברגע שקו מסויים נחצה, למורגש. לפחות מצידי. בעיקר בתחום הביגוד ההיסטורי. כלומר – אני לא נכנס לחולצות שקניתי לפני שנתיים.

וכך פתאום, אחרי שנים של גמישות אני מרגיש שקשה לי להתכופף ולשרוך נעליים. זה לא בלתי אפשרי, אבל זה לא קל ונוח כמו פעם. פתאום קצת יותר קשה לי לצאת מהרכב. אני מרגיש שאני צריך למשוך את עצמי החוצה בכוח. שוב, אני מדגיש, לא משהו חמור, לא משהו עצום ובולט, אבל בכל זאת, משהו מטריד. שינוי לרעה שאני ממש מרגיש.

בסופו של דבר, מדובר ביותר מעשרה ק"ג ביחס לימים שהייתי בכושר.

את צימוח הכרס אני יכול להאשים במגוון רחב של גורמים, החל מחיבה לאוכל טוב, וכלה בחיבה לאלכוהול וסמים (מאנצ'יז מאנצ'יז) אבל בסופו של דבר מדובר במקרה די סטנדרטי של הזנחה. אין לזה שם אחר.

אם הייתי מתחזק את המערכת במקום להתעלל בה, סביר להניח שמצבי היה טוב יותר, אבל זה לא קרה. אין כאן חרטה, נהניתי אז וממשיך להנות היום מכל רגע של התעללות, אבל מגיע הרגע שבו אדם אומר די. הגיע הזמן, כל עוד אני צעיר יחסית, ועדיין לא חורבה נוראית, להתחיל להשיל את האוכף הקדמי הזה. הגיע הזמן לשלם את המחיר. לשלם את מס השומן.

כל זה היה לפני 12 שבועות.

אז הלכתי וקניתי לי נעלי ריצה.

עכשיו אני רואה את החיוך הזה בזווית הפה שלכם. כמה פעמים הייתם בקטע הזה כבר?

כמה פעמים כבר קניתם נעלי ריצה חדשות, או נרשמתם לחדר כושר או סתם יוגה או פילאטיס? ומה אתם חושבים? שאני לא הייתי בקטע הזה? שאני לא נרשמתי לחדר כושר לשנה, הלכתי חודשיים ושילמתי מס שומן בשאר השנה? שאני לא קניתי נעליים או מתח למשקוף או משקולות או כפפות איגרוף?

הייתי שם.

ראיתי שם.

מודה ומתוודה.

ובכל זאת, מה עשיתי אחרי שקניתי נעלי ריצה?

יצאתי לרוץ, אלא מה?

כמו כלב.

שמתי עלי את מכנסי הריצה החדשים שלי (נו מה, לקנות רק נעליים? זו לא מחוייבות רצינית. איפה הנחישות שלכם?), נעלתי את נעלי הריצה,  וירדתי לים לטיסת ניסוי.

ההתרסקות לא איחרה לבוא.

באותה טיסת הניסוי קיוויתי לרוץ כ 10 דקות (כשני ק"מ בסה"כ), וללכת עוד עשרים. סביר לבטטה, לא?

מסתבר שלא.

בערך חמש דקות אחרי שהתחלתי לרוץ הרגשתי את הלב, הרגליים והמעיים שלי עומדים להתפקע. הרגליים כאבו לי. הלב הלם בטירוף. נוזל זר ומלוח דלף מכל מיני מקומות. גזים ברחו מכל מיני פתחים שאני לא מכיר והריאות רחשו כאילו בוץ מבעבע בתוכן.

כל מה שרציתי ברגע שעצרתי זה כוס מים וסיגריה.

הלוואי ובזה היה מסתיים הסבל, אבל מסתבר שבלילה שאחרי, כשישנתי, באו גמדים וקשרו אותי בחוטים בלתי נראים במין תנוחת צפרדע שפופה שכזו שלא ממש איפשרה לרגליים שלי להתיישר. כאילו רצו לומר לי – "שב אח שלי, שתה איזו בירה".

ולכן מיד הלכתי לשתות בירה.

באותה ישיבת שתייה קצרה, סיפרתי לחבר על קורותי. כחבר טוב, הוא מייד קרא לי טמבל, כראוי, ואמר שלוש מילים:

Couch to 5K

חיפוש זריז ברשת הביא אותי למחוז חפצי. מדובר בתוכנית אימוני ריצה למתחילים, וכשמה כן היא. תוכנית המיועדת לספות אנושיות שרוצות, משום מה, לקום ולזוז חמישה ק"מ הצידה ממקום מנוחתן. וכל זה בחצי שעה. מיד כשתנוחת הצפרדע הרפתה ממני, פניתי לישום התוכנית.

האימון הראשון היה ב 03.06.2007. לפני עשרה שבועות.

השבוע, השבוע הראשון אחרי סיום תוכנית האימונים המסודרת, יצאתי מביתי על אופניים. רכבתי עשרים דקות לפארק הירקון. בפארק רצתי חמישה ק"מ, ואז שוב עליתי על אופניי ורכבתי עשרים דקות בחזרה. אני, שלפני כמה שבועות הייתי מתנשף אם המצית לא היה נדלק אחרי שלושה נסיונות.

אני לא אזיין לכם את המוח על ה - "zone" שאליו נכנסים במהלך ריצה, כי זה כמעט לא קורה לי. כמעט. אני בעיקר מתנשף, ומזיע, וכואב לי (וכואב לי וכואב לי) ואני מקלל, בעיקר את עצמי, בעיקר במילה "קוקסינל".

"נו יא קוקסינל" אני אומר לי.

וגם "תראה איך הדבה הזו עקפה אותך, יא קוקסינל".

וגם "אולי היה עדיף אם היית בא לרוץ בנעלי עקב, יא קוקסינל".

העובדה שעברתי לרוץ בטייטס, בכדי להפתר מפלא השפשפת לא הוסיפה לכבוד העצמי שלי (או אולי כן) - "יאללה יא קוקסינל. אולי היה עדיף אם היית קונה טייטס ורוד" וכו'.

אבל אני מסיים את המרחק בכל אימון.

אני תמיד מסיים את המרחק. לא משנה כמה קשה וכמה כואב (וכואב, באמא שלי כואב. וגם "תפסיק להתבכיין, יא קוקסינל"). אני דבק דיוק אנאלי בפרטי כל אימון (קוקסינל כבר אמרתי?).  לא חרגתי בצעד אחד מעבר למה שכתוב בתפריט לכל אימון, גם אם הרגשתי שאני יכול יותר.

אני לא אכנס לפרטי פרטים על כל אימון ואימון, ועל כל מכשול בדרך, אבל בגדול – זו היתה תוכנית האימונים הקלה ביותר שעברתי בחיים. כל אימון היה קשה בדיוק כמו כל האחרים. לרוץ היום 5 ק"מ קשה לי בדיוק כמו שהיה קשה לי לרוץ דקה וללכת דקה וחצי, שמונה פעמים, באימון הראשון.

אז הנה, הפלא ופלא – עשרה שבועות אחרי שהתחלתי – אני רץ חמישה ק"מ, שלוש פעמים בשבוע, לא בקלות, אבל גם בלי קושי מיוחד או תופעות לוואי מיותרות - כגון מוות.

במבט לאחור אני מבין שתפסתי את הכרס שלי בזמן. ולמרות שברובה הכרס שלי עדיין כאן, אני יודע שזה רק עניין של זמן עד שהיא תעלם. אני מרגיש את השרירים שלי נוגסים לה בתחת. אם הייתי מחכה עוד שנה, עוד שנתיים, מי יודע כמה נזק הייתי צריך להשיל.

עכשיו, לא הפכתי למטיף לחיים בריאים יותר או משהו כזה. לא שיניתי את הרגלי האכילה שלי. יש לי סיגריה בזוית הפה ממש עכשיו תוך כדי כתיבה ואני עדיין שותה. אבל בצורה די פרוורטית אני ממש נהנה מזה. אני מקבל סיפוק מסיום הריצה. יש לי גאווה בכאב ובזיעה הניגרת.

ובכל זאת אני לא ממש רוצה לוותר על כל ההרגלים המגונים שלי. עדיין טוב לי עם הסיגריות והבירה, אם כי, ברור לי שבשלב הקרוב, שכולל הגדלה של מרחק הריצה עד ל 10 ק"מ, העישון יתחיל להפוך לבעייתי.

הגרוע מכל הוא שבאופן די מוזר, מאחר ואני גם רוכב על אופניים וגם רץ, במסגרת כל אימון עכשיו, התחלתי גם לחשוב על טריאתלון. טפשי לא?

מצד שני, אם לפני 12 שבועות הייתם באים ומספרים לי שאני עומד לרוץ 5 ק"מ בקרוב, סביר להניח שהייתי נחנק למוות עם ביס מהכריך שהיה בפי באותו הרגע. נכון להיום, טריאתלון לא נשמע כל כך בלתי סביר. מישהו מכיר תוכנית לאימוני שחיה ומקום טוב להתאמן בו? הפארק עובד טוב לריצה, אבל אני כלב אם אני יורד לשחות בירקון.