טרף קל

באיזור ספטמבר 2000, הגיעה לארץ מייגן. ג'ינג'ית אמריקאית קטנה וחמודה מסנטה-קרוז, קליפורניה, שהבאתי בה לסירוגין, הלוך ושוב באוסטרליה ובתאילנד כמעט שנה וחצי קודם לביקורה. שמרנו על קשר אי-מייל מאז תאילנד ועד שקפצה לביקור. היא תיכננה להשאר כאן כשלושה חודשים, לעבוד קצת, להתבטל קצת, לחסוך כמה ג'ובות ולהמשיך הלאה בטיול (אלוהים זוכר לאן). היא באה לכאן עם חברה נוספת, וגרה לסירוגין, במיטה שלי ובאכסניה שכבר לא קיימת, בסמוך לשוק הכרמל. די מהר היא הבינה שמלצרות בארץ זה לא בשבילה, ובטח שלא בשביל הכסף, ובכך התפנה יתר זמנה לשרוץ בחדר השינה שלי, לשמחתי הרבה.

לדאבוני, כמה ימים לפני הגעתה לארץ פרצה אינתיפאדת אל-אקצה (אם כי אז אלו היו רק מהומות, בלי שם רשמי). בטלפון מקדים הרגעתי אותה שזה שום דבר.

"כמה ימים והכל ירגע" אמרתי בבטחון של אהוד יערי.

גם כן פרשן מדיני אני. לא רואה מטר מעבר לקצה הזיקפה (האימתנית, כמובן) שלי. כידוע לכולם במקום להרגע, כמה ימים אחרי הגעתה, מוחמד א-דורה חטף א-כדורה בראש מול המצלמות. עוד כמה ימים עברו ומדחת יוסף דימם למוות במתחם קבר יוסף. עוד שבועיים עברו, והלינץ' ברמאללה התרחש.

אנד פרום ת'ר - דה הול קאנטרי וונט טו שיט. ולא ממש חזרה.

כתוצאה מכך, מייגן לא ממש יכלה לטייל בארץ, וכמעט כל מה שהיא ראתה היה איזור אלנבי והים בת"א, מועדונים פה ושם, שירותים במועדונים פה ושם, ואת חדר השינה שלי. ולכן, בעקבות ההתדרדרות במצב הפוליטי, מייגן וחברתה החליטו לקצר את שהותם בארץ, ושבועיים אחרי הלינץ' ברמאללה, כבר היו על מטוס למקום אחר. עם השנים גם הקשר ביננו התמוסס. קרה. קורה. במהומות אוקטובר, אם אני זוכר נכון, כבר הייתי שוב לבד. ככה זה, המצב הביטחוני דפק לי את חיי המין.

נזכרתי במייגן כי היא, מכל האנשים בעולם, הכירה לי את "המנזר".  

מעצם היותה תרמילאית, על תקציב נמוך, באיזור שוק הכרמל, בואכה אלנבי, שנת 2000, מייגן חיפשה את המקום הזול ביותר לשתות בו, ואין כמו תרמילאים בשביל המידע הזה.  באותם הימים, בהפי-הוור של המנזר, חצי גולדסטאר עלה רק 11 ש"ח. אני זוכר את זה כאילו זה היה היום. ולכן, למשך תקופת שהותה, ועוד הרבה אחרי זה, הייתי חוזר מהעבודה, ישר למנזר. עכשיו, זה לא שלא הכרתי את המנזר לפניה. הכרתי גם הכרתי, אבל לא את המנזר של הצהריים. המנזר של הבירה העצלה בשעות אחר הצהריים המנומנמות, עם רעש האוטובוסים הנוראי והמוזיקה השחוקה לעייפה. לא הכרתי את המנזר של השיחות הארוכות על כלום, שנמתחות לשיחות הזויות על דברים שברומו של עולם, עם חלוף השעות וצבור האלכוהול בדם.

אז מייגן הכירה לי את המנזר, והמנזר הכיר לי את תל אביב.

התל אביב הזו ששמעתי עליה, שגרתי בה, אבל לא ידעתי איפה באמת למצוא. תל אביב החיה. הנושמת. תל אביב הזו שמתחילה מסע בנקודה אחת ואי אפשר לדעת איפה ומתי הוא יסתיים. תל אביב שאין מאחוריה נותני חסות ואין בה יחס מיוחד לכוכבים נולדים, וכוכבים דועכים, ויש לה בעורקים איזושהי יצירה אומנותית שמתפלשת בניקוטין, אלכוהול, וגראס. תל אביב נאיבית ומחייכת, חיוך ציני כמובן. תל אביב הזו, שתושביה מעורבים בכל, ומביטים מהצד באדישות, גם יחד עם קפה וקוראסון, אבל גם עם בירה זולה וחומוס ופיח. תל אביב של אנשים שאכפת להם מכל דבר, ולא מזיז להם כלום. תל אביב של אנשים עם המון כסף, ואנשים בלי גרוש על התחת, שמסוגלים לשבת ולדבר, על אותה בירה, באותם 11 ש"ח, ברעש, ובפיח, בחום או בקור, ולצאת בסוף הבירה, עם תחושה של זמן שלא קרה בו כלום, ואף דקה ממנו לא היתה לשוא.

המנזר היה, מאז ומתמיד הפתח לתל אביב של תושביה, בניגוד לתל אביב של תיירים.

אם הצבא הפך אותי לאדם בוגר ומריר, והטיול שאחרי הצבא קילף ממני את השנים עד טמטום, אזי תל אביב שלמדתי להכיר באותם הימים נתנה לאותו אדם בוגר ומריר, לראות את הכל מבעד לחיוך של אותו ילד מטומטם. תל אביב היתה הדלת, והמנזר היה המפתח למנעול.

נזכרתי במנזר כי עכשיו מאיימים לסגור/סגרו אותו, אחרי 14 שנות יציבות בלתי מעורערת, שאין מקום בילוי בעיר שלא אוכל עצמו מקנאה למולה. 14 שנים שהמנזר שורד במקומו. כמעט ללא שינוי. עם קהל יציב שהולך וחוזר, ומתחלף ומרגיש בו זר ואז בבית. ומתבגר ומתחלף ופותח דלתות ומנהל שיחות, ושותה בירה ראשונה בצהריים, ומקלף את עצמו מהמדרכה בארבע לפנות בוקר בשביל לדדות הביתה ולישון שעתיים לפני העבודה הרצינית או הלא רצינית, בחברות התוכנה, משרדי עורכי הדין, חברות השליחויות, הפיצוציות, הפיצריות, אולפני ההקלטות, חברות התעופה, העיתונים, ערוצי הטלוויזיה ומשרדי הממשלה.

14 שנים.

חלק מהלקוחות הקבועים שלו היום, היו בני 4 או 6 או 10 כשהמקום נפתח.

במציאות העירונית הנוכחית, שבה מנסים להמציא לעיר עבר רחוק ומפואר, במסגרת אשליית העיר הלבנה, עבר שלא היה באמת. במציאות שבה מנסים לטשטש את העבר הקרוב, ולמחוק כל זכר למה שלא מתיישב עם התכנון האורבני, מן הראוי שהעירייה תתן את הדעת למקום כל כך ותיק במונחים של שרידות מקומות בילוי בעיר הזו, ותתן כתף לפתרון הסוגיות הבעייתיות, מתוך רצון לשמר, במקום צווי סגירה והריסה. כך שבעוד עשר, עשרים, שלושים שנה, עוד מישהו יוכל לכתוב משהו נוסטלגי על מוסד שבאמת היה כאן, ובאמת היה חשוב, גם אם רק לכמה אנשים, בשוליים היותר סהרוריים של העיר.

אחרי הכל, זו לא באמת עיר ללא הפסקה, זו עיר סהרורית.

*****

עדכון עדכון 15/8

נכון לעכשיו, בינתיים, המקום פתוח, עד לדיון משפטי בגורלו, שמועדו טרם נקבע.

http://www.nrg.co.il/online/12/ART1/622/009.html

שתיה נעימה.

ט.

*****