טרף קל

תמיהות לגבי "מונולגים מהואגינה":

קחו לדוגמה אדם כמוני, שבדומה לרוב בני מינו... אין לו ואגינה (לפחות לא מחוברת לגוף באופן קבוע). מאיזו באר אמור הוא לשאוב את המונולוגים שלו, שהרי לאחרונה משם הם באים?

שמא שואב אני את מונולוגי מואגינה תת הכרתית קולקטיבית?

אכן ניתן לטעון כי כל המונולגים שלי יוצאים מואגינה כלשהי. אני אישית מאשר. מואגינה באתי ואל ואגינה אני הולך. כולנו נסוגים מואגינה כזו או אחרת בנקודות רבות בחיינו. ואני מניח שאותן ואגינה-אינטראקציות הן המניע היצירתי שלי (שלנו).

שאלה נוספת לגבי "מונולוגים".... האם יש דיאלוגים מהואגינה?

בתמימות ניתן לחשוב שואגינות אינן משוחחות אחת עם השניה.

ואגינה לואגינה זאב?

שמא אין לואגינה א' על מה לשוחח עם ואגינה ב'?

להחליף רשמים או מתכונים? לדסקס פילוסופיה או שירה?

לא.

ואגינות נואמות. או שמא נוהמות.

ואם ישנם  ואגינה-דיאלוגים... האם אין הם ראויים לכתיבה? להמחזה?

האם כל מונולוג נשי הוא בהכרח מן הואגינה?

התשובה החד משמעית היא לא!

מונולוגים יכולים להגיע גם מפתחי גוף אחרים.

מי מאיתנו יכול לנחש מאין מגיע המונולוג הבא? (קצר ומפתיע ככל שיהיה):

"עוד כואב לי משלשום, אבל אני מתה שתבוא ותזיין אותי בתחת"

אמנם משפט אחד בלבד.... אבל איזה מונולוג רב עוצמה!

אני מפותע מחדש בכל פעם שאני שומע אמירה כזו.

אהההח... אילו חיים מוזרים יש לי כרגע.

עד כאן תהיות מטופשות לגבי ואגינות ומונולוגים, להלן הסיטואציה המלאה שממנה נשאבה הפנינה הספרותית דלעיל:

תאור כללי:

זמן: היום!

השעה: 15:30.

המיקום: חוף הים התיכון.

הפוזיציה: שריעה על החול, עם עיתון ובירה וחבר ילדות שלא ראיתי חצי שנה. כמעט ההוויה הגברית במהותה הטהורה ביותר (כל אחד ישלים כאן את מה שחסר לו להשלמת ההוויה הגברית המלאה כראות עיניו).

הטלפון מצלצל (למה בכלל הבאתי אותו לים?):

-הלו

-עוד כואב לי משלשום, אבל אני מתה שתבוא ותזיין אותי בתחת [לא שלום, לא מה נשמע, לא מה אתה עושה. כלום. גוש בשר אני... וכנראה שזה באשמתי]

-לא יכול עכשיו (ידי מלאות בטלה)

-אז בערב

-לא יודע

-אני מתגעגעת!

היתה לי תחושה שהשלב הזה מגיע!

אני מנתק את השיחה ומכבה את המכשיר. [חרא של בנאדם]

את מתגעגעת?

מאחר ואני לא מעוניין בה, יש לעקור את יבלית הרגש ממערכת היחסים הזו מייד. למען הסדר הטוב והמשך קיום יחסי מין ללא נקיפות מצפון ואשמה (שלי... שלי).

מתישהו, ועדיף מוקדם על מאוחר, יש להבהיר את מהות מערכת היחסים.  אם אפשר, לפני קיום יחסי מין בכלל. הייתי משוכנע שזה היה ברור לה.

מסתבר שלא.

אני מניח שניתוק השיחה הבהיר שהיא חרגה מתנאיו של איזה חוזה נעלם.

בכל זאת... העצם הפולנית מנקרת לי בראש... "לא יפה, יינג'לה, לוחשת סבתי המנוחה באוזני"

אני חוזר הביתה ומתקלח. נשכב ערום על המיטה ומרים לה טלפון. צליל החיוג מעורר לי זיקפה חלקית... טוווווו (אני מדמיין אותה מתפשטת).... טוווו (אני נזכר ביום שישי)... טוווו....

-הלו

-היי

-בן זונה

ומנתקת.

כנראה שהיא הבינה קצת יותר מדי טוב מה ניסיתי לומר.

מי מכם רוצה לנחש כמה זמן יעבור לפני שהיא תתקשר שוב?

אני מהמר על היום בערב, גג מחר. ואם לא היא... אז אחותה.

נו... כנראה שהיא צודקת באבחנה שלה. בן זונה. מה יש לומר. בן זונה לתפארת. לפעמים אין לי מצב רוח להיות שום דבר מעבר לזה. והעובדה שהזדיינו בשירותים של פאב שעתיים אחרי שהיכרנו (ולא זכרתי איך קוראים לה) לא קשורה לזה בכלל.

הייתי בן זונה עוד לפני, במהלך השיחה המקדימה (משחק מקדים?)

זה מוזר אבל ידעתי כל הזמן שאיתה אהיה בן זונה. כמו שעם אחרות ידעתי שאהיה רגיש, או עדין, או קשוב, או כל דבר אחר. איתה ידעתי מראש שאהיה בן זונה.... ויותר מהכל... ידעתי שזה יטרף לה את המוח (במובן החיובי). זה נורא. אני יודע שהיא מקללת / סובלת כרגע. ואני יודע שהיא תתקשר שוב.

אין לזה הסבר. זה קורה לפעמים. איפשהו בשלב מוקדם בהיכרות אני מאבד כל כבוד (גם עצמי) לכל האופרציה ומשחרר ארס בכל הזדמנות.

קורה.

אכן... חיים משונים פוקדים אותי לאחרונה!