טרף קל

יש אנשים, שבשביל חומוס טוב, מוכנים לסוע ל"אחרידינייה", יעני, לסוף העולם.

אל תדאגו, האנשים האלו, הם לא אתם.

אתם רק תשבו בשקט, תאכלו חומוס מקופסה, ותלמדו מילה חדשה בערבית, שמאיימת להחליף את ה-"סלבריק'ה" של דיסקונט, כמילת המגניבות הזמנית, עד שזו תוחלף באחרת. כרגיל.

חומוס הוא נושא רגיש שיושב על קו התפר החד, שבין ישראליות לערביות. בין הפלגיאט הקולינרי של האוכל הישראלי לבין השורשים העמוקים של תפריט ערביי האיזור. בעשרים השנים האחרונות החומוס ביצע מהפכה בתפריט הביתי. בתור ילד, אני זוכר שזו היתה חגיגה מיוחדת, כשאבא שלי היה נוסע למסעדת "מי-ומי" זצ"ל, בצהלה, ומביא קופסת חומוס במיוחד בשביל ה"על-האש" בגינה. אז לא היה חומוס בבית דרך קבע. לא היו קופסאות פסלטיק במכולת של מיקי. רק כמה שנים אח"כ התחילו להופיע חומוסים קרים בקופסאות פלסטיק על מדפי הסופר (שלא בקופסאות שימורים).

הדרך משם ללב הקונצנזוס היתה קצרה.

בעשרים השנים האחרונות החומוס הפך למאכל הלאומי האמיתי, במקום הפלאפל. חומוס הוא המאכל שבאמת נכנס לנו לנשמה, לפיתה ולמקרר של כל בית. הבסיס שהולך כמעט לכולם, עם כמעט הכל. עם צ'יפס. עם סלט. עם סטייק. עם פלאפל. אייל שני הכין אותו עם שרימפס. מישהו שעבדתי איתו פעם היה טובל בו אגרול. חומוס הולך טוב עם נקניק. חומוס הולך טוב עם מלפפון חמוץ ברבע פיתה במסיבת יום הולדת בבית הספר היסודי. חומוס הולך טוב גם סתם כך, עם עצמו.

החומוס הוא החמאה שלנו.

חמאת הבוטנים שלנו.

המרמייט/וג'ימייט שלנו.

המיונז שלנו.

הריבה שלנו.

חומוס הוא גם נקודת המפגש ההמונית של הסכסוך הערבי-ישראלי. המקום שבו הכי הרבה ישראלים מוכנים לפגוש הכי הרבה ערבים. חומוס הוא הגורם, שבשבילו חלקנו מוכנים לנהור לכפרים עלומי שם, בין בתים בלי טיח חיצוני ועיזים, בשביל למצוא חומוסאי מסתורי ומשופם שמכין חומוס כבר 400 שנה, בלילות של ירח מלא בלבד, ופותח את שערי חומוסייתו בין חמש בבוקר לשש שלושים וחמש (כשנגמר החומוס, כמובן), ואז הולך לישון ולחלום על החומוס של מחר. כך במיתוסים של כולנו.

חומוס גם מייצג יפה את הפערים התהומיים בין הישראליות לערביות המקומית. הפער שבין המשחה הזו באריזת הפלסטיק הקרה על מדף המקרר בסופר, לבין הצלחת החמה הזו עם התבלינים, השמן והלימון של החומוסיה הערבית ה-"אמיתית". הפער בין תוצר מופלא של מציאות קולינרית מקומית, לבין תרבות צרכנית אופורטוניסטית של מהר, ועכשיו, ועם חיי מדף סבירים.

בכל מקרה, בשביל חומוס טוב, לאחרדינייה אתם לא צריכים לסוע. לא באופן אישי.

בשביל זה יש את צבר שהגיעו, לפי הפרסומת – עד ירדן, שהיא כידוע, בסוף העולם, שהוא כידוע לכל מי שטס פעם עם רויאל-ג'ורדניאן, נמצא רק 25 דקות טיסה מנתב"ג. סוף העולם בהחלט (ואנחנו בדרך).

סוף העולם, כי הרי אחרידינייה היא רק מילה נרדפת לאחמדינייה, מקום גידולו הטבעי של האחמד המצוי, והרי אתם, אין לכם שום כוונה ממש להתערבב עם אחמדים.

בין כוונות הרובה, מאחורי הפנקס במסעדה מזרחית או בתוך קופסה בסופר זה בסדר, אבל ממש לפגוש אותם, עם השפם והכל, זה כבר לבקש קצת יותר מדי מרוב הציבור הישראלי, לא?

וזו היא התובנה האמיתית של סלטי צבר, בדרכם לכבוש את שוק הסלטים הקרים. כי הרי כיבוש, זה מה שאנחנו מבינים הכי טוב. צבר הבינו שבעצם, אנחנו אוהבים ערבים. צבר הבינו שאנחנו בעצם רוצים להיות קצת ערבים. ערבי זה אותנטי וחם. אמיתי, טבעי ובריא. שורשי. תוצר מקומי אמיתי של שנים בצל עצי הזית בשמש הקופחת.

תובנה זו הינה גאונות לשמה.

צבר הבינו שכולנו רוצים קצת ערבי בתוכנו, כי אין לנו ממש הגדרה עצמית בלעדיהם. צבר גם הבינו שאנחנו רוצים את הערבים שלנו בשמורות, כמו אינדיאנים, שאנחנו רוצים לפגוש אותם בתנאים מבוקרים בלבד, ולא באמת בטבע. צבר הבינו שכולנו רוצים לטעום "איך זה באמת", בלי לקחת סיכון ולצאת מהמזגן.

וכך יצאו צבר בסידרה של צעדים, כדי לדחוף לנו מוצר דמוי-ערבי "אמיתי" בקופסה, במקרר בסופר.

בשלב הראשון, באיזור שנת 2000 החליטו בצבר שלציבור לא די במשחה בצבע בז' שכתוב עליה חומוס, אלא יש מקום למוצר איכותי יותר על מדפי הסופר. עד כאן הכל בסדר. צבר השיקו חומוס עם תוספות. אנחנו קיבלנו משחה עם גרגירים, צנובר וחריף, צבר קיבלו כסף, ולכולם היה כיף.

כדי לדחוף את המוצר הדמוי-ערבי שלהם, בחרו בצבר להכניס פנימה, למערך השיווק, שני גורמים דמוי ערביים, בכדי ליצר אותנטיות מכלום.

הגורם הדמוי-ערבי הראשון הוא כמובן ז'אק כהן.

האיש הכי דו-קיומי על הפלאנטה. גם כהן, וגם מדבר ערבית. יליד מצריים לאב ממוצא סורי ואם ממוצא מצרי. מכיר ערבים אמיתיים. לכל הרוחות, האיש שיחק את אבו ראמי, הבוס של בסאם זועומוט המנוח (השמן עם השפה, כן) ב"מסעדה הגדולה" – שהיא בפני עצמה היתה תצוגת ה"ערבי הטוב" הכי גדולה שנחתה על הציבור הישראלי מאז ומעולם. ז'אק כהן הוא ה"ערבי הטוב" בהתגלמותו. חם, אוהב, שמח, כנוע, מסתפק בשלו, ובעצם בלב, לא רוצה לעשות דבר מלבד לשרת את היהודי הטוב, שבא לטעום קצת מהאותנטיות הזו על צלחת. ז'אק כהן הוא ה"ערבי הטוב" הכי טוב שיש, בעיקר בגלל שהוא יהודי.

הגורם הדמוי-ערבי השני הוא שיר הנושא.

נגנו לכם בראש את "חומוס עושים באהבה או לא עושים אותו בכלל, וואי-וואי-וואי צבר" ותנסו לנחש מאיפה השיר הזה מוכר לכם.  לחן עממי? מקומי? הצחקתם אותי. זה השיר ה-"יווני", "חלום מתוק" של שלומי סרנגה ומושיק עפיה, בעיבוד דמוי ערבי, עם עוד קצת סילסולים ופחות קצת בוזוקי. מגניב לא?

בכל מקרה, עד כאן הכל היה בסדר.

אבל צבר רוצים צמיחה, ולכן, מאוחר יותר, בשלב השני, החליטו בצבר לגשת לעניין הרגיש הזה שבעצם חומוס זה משהו שערבים עושים. אבל בכדי לא לקחת סיכון עם ערבים אמיתיים (עם שפם, שעושים פיפי בחומוס) החליטו צבר לעצור לרגע. כי למרות שיש להם אנשים שמוכנים ממש לסוע לאחמדינייה, ולפגוש אחמדינים, הם לא בטוחים שהציבור הישראלי מוכן באמת לפגוש ערבי אמיתי על המדף שלו בסופר-אחושרמוטה-זול בשטח ההפקר שבין פתח-תקוה לפתח תקוה, ולכן החליטו בצבר - להמציא ערבים.

כן כן, שמעתם אותי נכון. להמציא ערבים.

צבר המציאו שלושה ערבים, לפחות.

יש כל כך הרבה מהם בעולם, אף אחד לא ישים לב אם נמציא עוד שלושה, ודאי אמרו לעצמם קברניטי החברה. וכך באו לעולם בחטא:

אבו ראמזי, סמיר הגדול ועלי סולטן – שלושת הערבים הכי פיקטיביים שיצא לכם לפגוש בחיים.

בשנת 2003 השיקו צבר את סידרת סלטי "מלך החומוס".

ואני מצטט (מתוך טופס בקשה למועמדות לפרס פירסום – אפי פלטינום):

"המיצוב שנבחר לסדרת המוצרים החדשה היה "חומוס כמו בחומוסיות", זאת כהמשך למיצוב של צבר כחומוס הכי אותנטי, שנעשה באהבה. בהתאם למיצוב הנבחר, נבחרה שם הסדרה ("מלך החומוס"), נבחרו שמות המוצרים המזכירים שמות של חומוסיות אמיתיות (אבו ראמזי, סמיר הגדול ועלי סולטן), ועוצבו גם אריזות המוצרים (אריזות פלסטיק מאורכות, פשוטות עם עיטורים אתניים – כמו אריזות

take away של חומוסיות). 

ההצלחה לא אחרה להגיע  :כבשנו גם את החומוס החלק ועברנו להוביל את כלל שוק הסלטים !"

שוב פעם כיבוש?

מישהו מזהה תבנית?

בכל מקרה, זה עבד, הקטע הזה של להמציא ערבים.

מה עבד? זה היה היסטרי.

צריכת החומוס עלתה. המכירות של צבר נסקו. איש לא רגם את משרדי החברה בבקבוקי תבערה. אף אחד לא הבעיר צלבים או מגני-דוד בפתח רשתות השיווק. ולמעשה, כמעט אף אחד לא שם לב שהמציאו פה עוד שלושה ערבים, למרות הבעייה הדמוגרפית המרחפת כחרב מעל הראש. ולמעשה, גם אם מישהו שם לב, הרי ערבי פיקטיבי קל יותר לעיכול מערבי אמיתי. ערבי פיקטיבי לא עושה פיפי בחומוס, וגם עם עושה, זה פיפי פיקטיבי, אז זה בסדר.

אבל אותנטיות לא באה בקלות, ולכן, החליטו בצבר, ממש עכשיו, שהציבור מוכן ל- שומו שמיים – ערבי אמיתי (עם שפם, כן).

עכשיו כשיצאו צבר לחפש ערבי, מן הסתם היה ברור שצריך "ערבי טוב". אבל מאחר וכולם יודעים ש"ערבי טוב" הוא "ערבי מת", ו"ערבי מת" לא "עושה חומוס", נאלצו צבר למצוא משהו אחר. מישהו אחר. עדיף חי.

אלא שבמקום לנסות וליצור קשר עם מישהו אמיתי מהארץ, מישהו שלכולנו יש גישה אליו. מישהו עם רקורד מוכח ועם קהל מאמינים. החליטו בצבר למצוא מישהו אלמוני. ולכן, במקום לנסות לקרב בין תושבי המקום לתושבי המקום, החליטו בצבר להתקדם לשלב הטבעי הבא - במקום להמציא ערבים – לייבא ערבים.

כן כן, שמעתם שוב – לייבא ערבים.

או ערבי אחד, בינתיים.

ערבי לא כבוש. פראי ואקזוטי.

ולכן בקופסה החדשה לא תמצאו את אבו חסן או קלאבוני מיפו, לא סעיד מעכו, לא אבו אדהם מכפר יסיף, לא בהדונס מרמת גן (טוב נו, הוא לא ערבי). לא לא. גם לא חומוסאים פחות מוכרים בציבור הרחב, אך בעלי אפיל מקומי נדחו, או לא נבדקו (לעולם לא נדע).

אז מאחר ולא נמצא "ערבי טוב" בארץ, החליטו צבר ליבא "ערבי טוב" מירדן. שכן ידוע שהירדנים כולם, כמו המלך חוסיין תנצב"ה, "ערבים טובים" מן המסד עד הטפחות.

החומוסאי הנבחר - ניהאד אלחן.

מישהו שמאחר ואינו כבוש, אינו חמוץ. ומאחר ואינו חמוץ, סביר להניח שלא יעשה לנו פיפי בחומוס. מישהו שיבוא, יעשה חומוס וילך. מישהו שאף אחד לא ילך לבדוק באמת מה טעם החומוס שהוא מכין בבית, באהבה או שלא. מישהו שבעוד חצי שעה, נשכח שאי פעם היה קיים.

עכשיו אין לי ספק שניהאד מכין חומוס טוב. לפי הקומוניקט המפורסם באתר צבר ניהאד הוא בעל היסטוריה עשירה בעולם החומוס. למרות זאת, קצת מוזר לי שבתמונות נראית החומוסיה האמיתית של ניהאד, בסימטאות העיר העתיקה של עמאן, סגורה.  (בכל מקרה, אם מישהו יכול לומר לי מה כתוב בשלט, בתמונה של החומוסיה, אשמח. עם קצת הערבית שאני מכיר, אני יכול לומר די בוודאות שלא כתוב שם "חומוס ניהאד".  משהו "עוויסי", אם אני קורא נכון).

כך או כך, ייבוא הערבים בעיצומו.

ניהאד עבר בגשר אלנבי, תוך הצהרת אמונים ואהבה לחומוס, משל היה עברי לידר מול גדוד שיריון. ניהאד עבד עם המדענים של צבר על פיתוח הגירסה המסורסת בקופסה לחומוס האמיתי שלו והשתתף במסע הפרסום. אכן, לא יאמינו לו בבית. אני בבית שלי ואני לא מאמין. צבר אף פתחו לו, לכבוד סוף הקיץ, לכמה ימים, חומוסיה ביפו, ואפילו עשו מסיבת השקה עם סלבריקה'ס.

כמובן שאת החומוסיה "ביפו" מיקמו ממש בכניסה ליפו, איפה שבאים התיירים לאכול באבולעפיה, לא איפה שהעזובה והעוני. איפה שהשעון, לא איפה שחמולת טורק יורה בום בום על חמולת עאשור וחמאד ולהפך. לא איפה שנרקומנים שודדים זקנות. כל זאת, אני מניח, כדי שהמגע עם הערבים ישמר פרגמטי, מבוקר, גן-חיותי, ולא אמיתי.

לא מפגש מעורב, אלא תיירותי באופייו. ביקור בשמורה.

לא שותפות אמיתית אלא צרכנות ושיווקיות.

לא דיאלוג אלא מצגת.

תיאטרון החומוס, אם תרצו.

חומוס לתיירים. מצרפת, מארה"ב, מבת-ים ומרשל"צ. חומוס שאין קשר אמיתי בינו, לבין המקום בו נאכל. חומוס של פרסומות. אז לפרק זמן מוגבל – יפתח סניף של גן החיות, ובו ירקח הזן הנכחד – הערבי הטוב - ניהאד הירדני, חומוס לציונים, תחת פיקוח מתמיד של אנשי צבר.

שלא יעשה לנו פיפי בפנים, כן?

ואני אומר - אם אתם רוצים חומוס טוב, אל תקנו אותו בסופר, תוציאו את המשחה הדלוחה הזו מהבית כמה שיותר מהר – כנסו לאוטו וסעו ליפו, או לעכו, או לחיפה או לירושלים. תמצאו ערבי אמיתי. כזה שקם בבוקר ומכין חומוס, כי זה מה שהוא עושה.

כי מזה הוא מתפרנס, כי זה מה שעושים, או כי זה מה שאפשר לעשות.

מישהו שעושה חומוס עם אהבה או בלי אהבה. זה לא משנה. וזה לא חשוב.

תאכלו מנה של חומוס או מסבחה, וקחו גם קופסה הביתה, בשביל הסנדוויץ' של הילד, לבית-ספר.

זה זול, זה טעים, זה טרי, וזה באמת, במציאות של היום, הפתח היחיד שיש למישהו מאיתנו, לשכנים שלנו. אלו שהיו כאן תמיד, ויהיו כאן תמיד. אלו שאולי כדאי, שנתחיל ללמוד לחיות איתם. בעיקר בגלל שהם יודעים לחיות פה, יותר טוב מאיתנו. לא צריך להמציא אותם, ולא צריך ליבא אותם. לא צריך לארוז אותם בקופסאות ולזייף להם אותנתיות. הם פה, הם אמיתיים והם מסביבנו, לכו תפגשו אותם.

אולי עם הזמן, תפחדו מהם קצת פחות.