טרף קל

בשנים האחרונות שילמתי לביטוח לאומי סכומים שנעים בין 900 ל 1300 ש"ח בכל חודש. בחשבון גס הפקדתי בביטוח הלאומי בשנתיים האחרונות כ 30,000 ש"ח. לכן, כשמגיע הרגע לדרוש את דמי האבטלה שלי, בניגוד לכל מיני אנשים מבולבלים, אין לי נקיפות מצפון כלשהן. מבחינתי, זה הכסף שלי, ואני רק בא לקחת אותו בחזרה (מינוס דמי ניהול כושל).

הפעם הראשונה שחתמתי אבטלה היתה בשנת 1998. השתחררתי משירות קבע, עשיתי קורס פסיכומטרי, והייתי צריך לחיות ממשהו עד לטיול, מבלי לפגוע בכסף שחסכתי. למזלי, שירות קבע נחשב כעבודה, ולכן הייתי זכאי לדמי אבטלה יפים. עוד גרתי אז בהרצליה והלישכה היתה ברחוב הרצוג. בבוקר יום ההתיצבות, הייתי לוקח עיתון או ספר, מגיע ללשכה, מרחק כ 10 דקות מביתי, רושם את שמי ברשימה על דלת הפקיד האחראי. מחכה כשעה לתורי, מחייך לפקיד, מגיש לו את פנקס הקרטון שלי,  מקבל חתימה והולך.

בפעם השניה שדרשתי דמי אבטלה, בשנת 2002, חברת סטארט-אפ שעבדתי בה עמדה על סף קריסה. כולנו פוטרנו, והלכנו ביחד, בתל אביב הפעם, לרחוב יבנה, משכן הלישכה אז. שם, כל אחד פנה לחדר בו יושב הפקיד הממונה. ושוב רושמים שם על רשימת נייר על הדלת. ושוב מחכים. ושוב התור היה מתמתח על כחצי שעה עד שעה, ושוב, כשהגיע תורי, הייתי נכנס, מחייך לפקיד, מגיש את פנקס הקרטון, מקבל חתימה על התיצבותי והולך.

בשבוע שעבר החלטתי שהגיע הזמן לסיבוב השלישי. ואני חייב להסיר את הכובע בפני שירותי התעסוקה. בתור מובטל מנוסה, אני חייב לומר שכבר שנים לא נהנתי ככה להתייצב במשרד ממשלתי.

הלישכה עברה למקום חדש, במגדל "קריית הממשלה" מול מגדלי עזריאלי. קשרתי את אופני בחוץ, ועליתי למעלה לקומה השניה. להפתעתי, לא היה תור, וכשהאדם שישב עם הפקידה שלי סיים, קמתי וניגשתי. חמש דקות המתנה, אני נשבע לכם.

"שלום" אמרתי, "באתי להרשם. פעם ראשונה"

"התייצבות ראשונה?" אמרה פקידתי.

"כן" השבתי ומייד הוצאתי את תעודה הזהות שלי.

"תעודת זהות" אמרה הפקידה, באיחור של שניה, מבינה שהבסתי אותה בסיבוב הראשון. היא לקחה את התעודה והחלה להזין פרטים למחשב. היא רשמה את שמי, אימתה את פרטי הזהות שלי וביררה מדוע שוב אני שם.

"למה אתה כאן?" היא ביררה.

או אז, כמו נמר דרוך על טרפו, שלפתי את מכתב הפיטורין שלי, ואמרתי "פוטרתי ממקום עבודתי האחרון".

פקידתי לקחה את המכתב, פתחה את הדף המקופל לשניים, הביטה בו בעיון, ושרקה -  "חחחחח, באנגלית. עוזר לי הרבה. לא יודעת מה כתוב פה."

אכן משוכה.

אך לא אדם כמוני יאבד את ראשו. מייד הצבעתי על מיקומו של תאריך הפיטורין במכתב, ופקידתי היקרה הקלידה אותו בנאמנות למחשב, והעירה -  "מזל שמספרים כותבים אותו הדבר גם באנגלית"

"מזל באמת" השבתי.  סיבוב שני, גם הוא שלי.

"מה היה התפקיד האחרון שלך?" היא שאלה בחמימות

"מנהל מוצר" השבתי.

"מה זה?" היא הקשתה.

"משהו במחשבים" אמרתי, "אינטרנט". חשוב לא להכנס יותר מדי לפרטים בקטע הזה.

פקידתי הקלידה כמה מילים למחשבה ושאלה - "זה מעצב אינטרנט?"

"לא"

"אין לנו מנהל מוצר במחשב. יש לנו מעצב אינטרנט, מתכנת אינטרנט, טכנאי אינטרנט", אמרה.

"לא לא" אמרתי, "זה לא זה".

פקידתי סובבה את צד המחשב אלי ואמרה "תבחר מה שהכי קרוב".

מולי הופיעה רשימה ובה חמישה או שישה תפקידים שבהם, נראה כאילו דחפו בכוח את המילה "אינטרנט", אף אחד מהם לא קשור למה שעשיתי בתפקידי האחרון.

"שום דבר לא ממש מתאים" אמרתי.

"זה לא באמת משנה" הוציאה הפקידה את המרצע מן השק.

"תרשמי מעצב" אמרתי. סיבוב שלישי, תיקו.

או אז, פקידתי היקרה שלפה ממגירה את פנקס הקרטון המוכר והטוב והתחילה למלא את פרטי. וכבר חשבתי שאנחנו מתקדמים, ואני בדרך החוצה, אבל קול דק לחש:

"אמא יש לי פיפי"

הימים, מסתבר היו ימי סוף החופש הגדול, ודרדק תימני עם כיפה ופאות קטנות, שקורא לפקידה שלי אמא, הרגיש כי הגיעה העת לשחרר את שלפוחיתו. פקידתי הורידה את העט והחלה מביטה סביב. סימן רע.

"רחלי" אמרה פקידתי, שאת שמה לא אדע לעולם, "רחלי, בואי דקה תחליפי אותי, כבר סיימתי, רק תסבירי לו על ההתיצבות".

אמרה, קמה, ולקחה את הדרדק לשירותי, כל זאת מבלי לומר שלום ובהצלחה.

מולי התיישבה רחלי. דמות חדשה בסיפור.

רחלי התישבה הסבירה לי את תהליך ההתיצבות:

"למטה, בכניסה לבנין, יש מכונות ביומטריות, טביעת אצבע. כמו בשדה התעופה. אתה מגיע כל יום חמישי בין 8:30 ל 11:00, מקיש מספר תעודת זהות ומניח אצבע על הסורק. אם יוצא ציור של פקידה, אתה עולה למעלה למשרדים להפגש עם פקידה. אם יוצא ציור של בית, אתה הולך הביתה", אמרה.

"כמו קזינו" אמרתי, מאלץ חיוך

"כמו קזינו" אמרה רחלי,

"כשיוצא בית זה נחשב זכיה או הפסד" ניסיתי למתוח את הבדיחה.

"עכשיו כשאתה יוצא, רד למטה ותירשם במכונות. בהצלחה". אמרה רחלי בלי לחייך.

"למה לא עושים את ההרשמה כבר כאן? או לחלופין, את ההתיצבות הראשונה שם?"

"ככה זה" אמרה רחלי בתבונה של זקנת שבט. אין לשנות את סדרי העולם החדשים.

"מה בנוגע לאישור לביטוח לאומי" שאלתי כבעל נסיון.

"אנחנו כבר מעבירים אוטומטית" אמרה רחלי.

"לא צריך לחכות חודש, כמו פעם?"

"לא".

"פייייי" אמרתי. "סחתיין על השיפורים."

"תודה" אמרה רחלי.

"להתראות ויום טוב" אמרתי.

כשקמתי ללכת, שמעתי את רחלי אומרת לבא בתור – "חכה דקה עד שהפקידה תחזור", והשאירה את הבא אחרי עם תאוותו בידו.

בכל מקרה, כל העניין הזה עם המכונות הוא שיפור מדהים.

לא עוד המתנה חסרת מעש בתור, עם עיתון משומש וקפה.

מישהו בשירותי התעסוקה הבין שרוב המתייצבים, לא באמת מחפשים עבודה, ובכך, פטרו את דורשי העבודה מחובת החיוך השבועי לפקיד. כל תהליך ההתיצבות צומצם לכדי חמש דקות, שמתוכן שתי דקות הן עליה וירידה במדרגות הנעות, ושתי דקות לקשירה ושחרור האופניים. דקה בקומת ההתיצבות מול המכונה.

עכשיו, בואו נשאל כמה שאלות.

ראשית – מועד ההתיצבות:

אם כבר מתייצבים מול מכונה, מדוע ההתיצבות מוגבלת ליום ספציפי ושעות ספציפיות?

האם למכונות יפריע אם אגיע אחרי הצהריים ביום שלישי, במקום בחמישי בבוקר?  

שנית – מיקום המכונות:

ואם כבר, אז למה לא להציב מכונות בעוד מקומות?

מילא אני שבמקרה גר קרוב, אבל אנשים מגיעים מכל קצוות המחוז. למה לא להציב מכונה בשדירות רוטשילד, ומכונה בנמל, ומכונה בשוק התקווה, ומכונה בנוה שרת, ומכונה בצהלה, ומכונה ביפו?

שלישית – מדוע מתייצבים בכלל?

עכשיו, מאחר וכבר לא באמת נפגשים עם יצור אנושי, כל תהליך ההתיצבות לוקח חמש דקות ואני מנחש שלרוב יוצא במכונת המזל "בית", מה מטרת ההתיצבות?

האם בכך מוודאים בשירותי התעסוקה שאני לא "עובד מהצד"?

אני מוכן, על בסיס יומי, לבדוק את מצב "חשבון התעסוקה" שלי ברשת, לו היה כזה, ולקפוץ להפגש עם כל פקידה שהיא, לו רק תופיעה בקשה להתיצבות.

מה המטרה בהתיצבות המטופשת הזו?

רביעית - ניכויים

תביעת דמי אבטלה משמעותה "אין לי מקור הכנסה כלשהו".

האם מישהו יכול לכל הרוחות להסביר לי למה אם כן, מורידים מדמי האבטלה - מס הכנסה?

את דמי האבטלה מספק הביטוח הלאומי. מדוע אם כך, מגלחים מדמי האבטלה גם דמי "ביטוח לאומי"?

בכל מקרה, היום התיצבתי לראשונה מול המכונה. קשרתי את האופניים. עליתי במדרגות. וכמו בקזינו, בחרתי מכונה שהיתה לי לגביה תחושה טובה, הקשתי מספר זהות והנחתי אצבע רועדת על הסורק. ממתין בשקיקה לפתק המזל שלי.

יצא בית!

שלא כמו בקזינו, כאמור, לא ברור אם זו זכיה או הפסד.

מכונת ההתיצבות לא פלטה זרם של מטבעות, אם כי, בקרוב הכסף יהיה בבנק.

חמש דקות אח"כ, כבר הייתי על הפוך גדול בשדירה, מול כל פרצופי הבוקר המוכרים. כמעט כמו בעבודה אמיתית.

בשבוע הבא, ילדים וילדות, רישום בביטוח הלאומי.