טרף קל

קם בבוקר, מקלחת, גילוח. 

הולך לשרותים. חשוב להגיע ריק ונינוח!

לובש חולצה עם כפתורים ותחתונים נוחים, שלא יתפש לי שקיק האשכים בזווית לא נוחה.

יוצא מהבית שעה לפני הזמן. חשוב לדעת לאן נוסעים ואיפה יש חניה.

מגיע חצי שעה לפני הזמן. חונה. מעשן סיגריה. הולך לפיצוציה וקונה משהו לשתות. משהו שלא יצבע את הפה בשחור או צהוב. משהו לא מצמיא. מים. מגרגר קצת, מרטיב את הפה... את הגרון.

משתדל לא ללכת יותר מדי. לא להזיע. מוצץ סוכריית מנטה.

נכנס לבניין עשר דקות לפני הזמן. מתיצב בפני פקידת הקבלה.

מופנה למקומי הראוי.

מחייך. מחכה.

אני נכנס אליה למשרד והמחשבה הראשונה היא סקס. תמיד סקס. אני מסתכל לה על החזה כשאני חושב שהיא לא מסתכלת. אני מחפש טבעת נישואין על היד. אני מחפש תמונות של הבעל או הילדים במשרד. ציורים של הילדים מהגן, יצירות אומנות.  אני לא רואה שום דבר בסגנון. משרדון קטן, רשמי. פוסטרים שיווקיים של החברה תלויים על הקירות. אין מגע אישי. יש תיקיות וניירת, ומחשב. יש בלוק כתיבה צהוב ועט פיילוט כחול. אין צעצועים. אין רדיו.

יש לה שיער חום ארוך וחלק, וחיוך גדול ויפה. היא רזה וגבוהה. חבל שלא הצלחתי להסתכל לה קצת יותר על התחת כשנכנסתי. חבל שאני לא רואה את הנעליים והקרסוליים שלה. היא מסבירה לי על החברה והתפקיד. אני מקשיב ומשתדל להיות קשוב ומשעשע. אני שומר במודע על שפת הגוף שלי. אני מליץ הלצות קטנות ומספר סיפורים. "ספר לי על עצמך" היא אומרת, ואני מתלבט אם לקום וללכת לבין לספר לה על העבר התעסוקתי שלי. אני בוחר באפשרות השנייה, אחרי הכל, כבר הוצאתי 15 ש"ח על חנייה.

בשביל מה צריך את כל זה... הרי אני המועמד היחיד... גיהנום קטן פרטי שלי. כמה שאני שונא את הדברים האלה... והיא רואה לי את זה בעיניים. אנחנו מדברים. היא מוכרת לי את החברה ואני מוכר את עצמי. מספר לה שוב את מה שכתוב בקורות החיים שלי. בסוף אף אחד מאיתנו לא יודע שום דבר חדש. היא אומרת משהו על התפקיד. "זה מצויין" אני משיב, ומנסה להיזכר מה היא אמרה. אני משתדל לא להקשיב לה ולהנהן לפי קצב הדיבור.

מה לא עושים בשביל קצת כסף. כמה נמוך אני ארד בשביל 15, 20 אלף שקל + רכב... כמה שאני לא רוצה לעבוד.

אני רוצה לראות אותה ערומה, עומדת במרכז הדירה שהיתה לי. ידיים קשורות מאחורי הגב... "לקקי לי את הנעליים" אני אומר לה בראשי, ומדמיין אותה על ארבע, מנקה את סולייותי בלשונה בעוד אני לוגם מרלו ארגמני מכוס קריסטל ענקית לאור נרות.

אני לא תמיד כזה. אני בדרך כלל לא כזה. משהו בסיטואציות האלו מזקק ממני רוע ומרירות.

אני פשוט מתעב את הסיטואציה הזו.

בעוד כמה דקות היא תספר לי שהרושם שעשיתי הוא מצויין... אבל... יש עוד את הגרפולוג ומבחני ההערכה והבקיאות הטכנית והשליטה בשפות זרות. 

מדור גהינום הבא מצפה לי בעוד שבוע בערך... הבירוקרטיה ההסתדרותית של חברות תוכנה גדולות.

אנחנו לוחצים ידיים בנימוס ואני מתענג על הרכות של עורה, מרגיש את הלחות של הזיעה שהצטברה לה על היד מהכתיבה. במעלית אני מריח את היד שלי... מריח את היד שלה. ריח של קרם ידיים וחמיצות של זיעה. אני נוגע עם לשוני בכף ידי וטועם חמיצות של זיעה. אני מפנק את עצמי במחשבות.

אני יוצא משם והולך למכונית. מדליק עוד סיגריה, מושך את החולצה החוצה מהמכנסיים ופותח את רוב הכפתורים. אני שם דיסק של פרנק סינטרה ומגביר את הווליום, פותח חלונות ושר... ונוסע. עוצר בפיצוציה וקונה, בכל הכסף הקטן שיש לי, שלושה בקבוקי בירה. השעה עוד לא 12:00. אני נוסע לים. נשכב על מגבת שהיתה ברכב. יחף. פותח את החגורה ואת כפתורי הג'ינס. מוציא את שייקספיר מהתיק. פותח את בקבוק הבירה הראשון עם המפתחות של הרכב. לוגם. 

חייבת להיות דרך טובה יותר להתפרנס מאשר לעבוד.

חייבת להיות דרך טובה יותר למצוא עובדים מאשר הגהינום הקטן הזה.

אחרי בקבוק הבירה השני בא לי להטריד אותה בטלפון. לחייג ולנתק.

אני לא עושה את זה.

אחרי בקבוק הבירה השלישי בא לי להתקשר ולשאול אותה מה היא עושה היום בערב.

אני לא עושה את זה.

אחרי בקבוק הבירה השלישי... אחרי שעה בשמש, האנגלית של שייקספיר לא עוברת יותר. אני מאבד את המקצב ומפספס את ההומור. אני מכניס את הסימנייה לספר, שלושה עמודים אחורה מהמקום שבו עצרתי. שתי סצינות שלמות נקראו ואף מילה לא נכנסה פנימה.

אני אוסף הכל ונוסע הביתה.

מתקלח. מעביר יד על הסנטר ומחכה לזיפים שיופיעו מחר.

אני לא מתנגב כמו שצריך וקופץ ערום למיטה, המאוורר מקרר לי את הפינות הלחות. אני לוקח את יז'י קוז'ינסקי ומתחרמן מכל מילה... העיניים נעצמות לי קצת אחרי סצינת האונס במחנה הקיץ.

אני נרדם לשעה.