טרף קל

אבא לא לבש תחתונים.

כשמספרים על אדם שאיננו, כל פרט חשוב באותה המידה כמו כל הפרטים האחרים.

אבא שלי לא לבש תחתונים.

כשהייתי ילד לא הקדשתי לזה מחשבה שניה. מאוחר יותר, הייתי מתכווץ כשהייתי רואה אותו נכנס לג'ינס, רוכס במהירות את הרוכסן... בלי תחתונים.

אני מניח שכשגזרו ממנו את המכנסיים בבית החולים, לא מצאו תחתונים תחתיהם.

כששואלים אותי שאלות על אבא אני מספר אחד משני סיפורים.

את הראשון כבר שמעתם:

איזה מין אדם היה אבא שלי?

אבא שלי היה אדם שלא לבש תחתונים.

השני לא מורכב הרבה יותר:

מה היתה המילה הראשונה שלמדתי בצרפתית?

פומפלימוס (אשכוליות או מיץ אשכוליות). אבא היה שולח אותי לבאר בחופשות סקי, להביא לו וודקה עם אשכוליות. אני זוכר את הפעם הראשונה שניגשתי לבאר, בערך בגיל 12, מבקש בצרפתית עילגת את המשקה, ואת המבט המופתע של הבארמן... pour tui? (בשבילך? ויסלחו לי הצרפתים עם שגיתי באיות). "לא, בשביל אבא". והבארמן מחייך ומוזג. נותן כוס וודקה לילד בן 12.

כמעט ולא שמעתי ממנו בשנתיים לפני שמת. לפני זה היתה פגישה אחת אצלו בדירה, ופגישה בחתונה של אחותי ולפני זה עוד כשנתיים ללא קשר כמעט, מתוך תקופה זו כ 15 חודשים הוא בילה בכלא על עברות מס.

כשהודיעו לי שהוא בבית חולים הייתי בצבא. מישהו התקשר ואני נכנסתי לאוטו ונסעתי מחיפה לת"א.

אבא עבר אירוע לב מחוץ לבית שבו חי. בבוקר. ליד האוטו. ברחוב שלומציון המלכה בת"א. אף אחד לא יודע בדיוק כמה זמן הוא שכב שם עד שמישהו מצא אותו. 

תרדמת היא לא תמיד מה שאתם חושבים.

לא שינה סטואית ורגועה. שינה נצחית. לא.

לא!

הוא שכב במיטה.

לא.

זה לא נכון.

הוא פירכס במיטה.

כמו דג מחוץ למים או אולי כמו אדם מתחת למים, בלי אוויר.

בועט ברגלים מרוסנות, חובט בידיו במזרון עד כמה שהקשירה אפשרה לו לזוז.

ואני לא הצלחתי לעבור את הדלת. לא הצלחתי לדבר אליו.

"שבוע. אולי שבועיים" אמר הרופא, "בקרוב יפסיקו הפרכוסים, אבל הוא לא יצא מזה"

"אני רוצה לתרום את האיברים שלו" אמרתי.

"תשמע" אמר הרופא, "הוא עבר אירוע לב, אז לב אי אפשר. הוא עישן שתי קופסאות ביום, אז אין מה לעשות עם הריאות שלו. סביר שהכליות והכבד שלו במצב לא טוב. והיו לו משקפיים, אז גם עם קרניות אין מה לעשות".

ככה פרטו את אבא שלי לאגורות.

אבא שלי לא שווה את הבשר שעליו הוא כתוב.

כמה ימים אחרי שאושפז, נכנסה אחותי לצירים, וילדה את בנה הבכור.

הנכד הראשון של אבא.

שמונה ימים אח"כ אבא נפטר בעודו בתרדמת. בלילה. לבד.

לי הודיעו רק בבוקר.

"תנו לו לישון", אני מדמיין את אמא אומרת, "הרי אין טעם שיסע עכשיו בלילה מחיפה לכאן".

בהלוויה אמא לא רצתה שאלך לזהות את הגופה ואני התעקשתי שכן. היו לו זיפים ופצע ליד הפה מצינור מכונת ההנשמה. היו לו ציפורניים שצמחו ושיער סתור. היה לו צבע כחול אפור. מת.

בדרך לחלקת הקבר החברים שלו מהצבא ביקשו לשאת את האלונקה עם הגופה על הכתפיים. בקושי היכרתי אותם. הם היו הקבוצה היחידה מתוך הקהל שאבא לא לווה מהם כסף או השאיר אותם תקועים עם חתימת ערבות על הלוואה או משהו כזה.

בקושי היכרתי אותם, והם... הם שכחו שהם בני חמישים ושתיים, ושאבא שוקל תשעים קילו, חי או מת. והחזן לא סיפר להם שחלקת הקבר לא קרובה.

ואבא... אבא עשה את שלו ביחד עם כוח המשיכה וכמעט נפל להם בדרך.

אני זוכר שסבתא בכתה ושחשבתי שזה מוזר.

יום אחרי השבעה חגגנו את ברית המילה ואני גילחתי זיפים של שבוע בחוסר רצון.

שמונה שנים עברו.

והנה אני כותב, ואחותי נמצאת הלילה באותו בית חולים, בחדר הלידה, בפעם השלישית.

ואני מחכה לטלפון.

ואני יודע שלא יעירו אותי בלילה.

אבא תמיד אמר שאת הביוגרפיה שלו אפשר יהיה לכתוב על בול.

אני חושב שאפשר למלא איתו ספר עבה... אבל לומר שאבא היה אדם שהלך בלי תחתונים זה כמעט ומספיק.

אני חושב שהוא היה מעדיף את זה ככה.