טרף קל

סבא שלי, בצעירותו, היה ימאי בצי הסוחר, ופה ושם, גם מתאגרף חובב. פעם, כשהייתי בערך בן 14, הוא יצר בשבילי שק אגרוף קטן ומאולתר, מלא בחול ועטוף בבד, תלה אותו מהמרפסת בביתי, ולימד אותי לתת בו מכות באגרופים חשופים. ככל הנראה מאז, ובבטחון מלא עד היום, יש בי אהבה לאגרוף כספורט והערכה גדולה לעוסקים בו. מכל ענפי הספורט, איגרוף הוא ככל הנראה הענף החביב עלי ביותר. יותר מכדורגל או כדורסל או כל דבר אחר. החיבור האמוציונלי שאני מפתח כלפי שני מתאגרפים בזירה, גדול יותר מכל קירבה שאני חש כלפי איזושהי נבחרת או קבוצה, בכל ענף אחר.

משום מה, בניגוד לעולם, בארץ האיגרוף לא זוכה לפופולריות גבוהה. איגרוף מעלה אסוציאציות של סימטאות אפלות ואלימות קשה, קרבות שיכורים, מאפיונרים, הימורים, בריונים צעירים חסרי מוח, ובריונים מזדקנים עם פירה במקום מוח. לא משהו שאמא יהודיה רוצה לקשר לילדים שלה. ולכן יש לי תחושה שאיפשהו, המנטליות היהודית גורמת לנו להתבייש במתאגרפים שלנו, מצליחים ככל שיהיו ולגרום לעוסקים בספורט להתבייש בעיסוקם. הרי לא ככה רצינו את הילדים שלנו. לא רצינו בריונים גדולים. אלא אנשי רוח. הרי לא הכוח הפיזי הוא ששיחק לטובתנו עם השנים. ואם כבר ספורט, אז למה אגרוף? מה יגידו השכנים?

וכך, המדינה מן הסתם לא מקציבה ממון רב לאגודות האיגרוף. האגודות מצידן אינן משקיעות בפרסום הספורט ובסופו של דבר כמעט אף אחד לא יודע איפה יש מועדונים או איפה ומתי מתקיימים קרבות לצפיה. בנוסף לכך, העובדה שאין "עונה" לאיגרוף, אין ממש ליגה או טורנירים ודירוג מתאגרפים הוא סוג של מדע, מסתורי קצת יותר מדירוג טניסאים, מקשה עוד יותר את המעקב אחרי הספורט. תוסיפו לזה את החלוקה לכ 17 קטגוריות משקל מקצועיות או 11 אולימפיות (וחוסר הבהירות המילולית שבהן - האם זבוב זה יותר או פחות מנוצה?), ולפחות לחמש אגודות עולמיות מקצועיות, ותקבלו סמטוכה אחת גדולה.

מה שהופך את כל העניין לקשה יותר היא העובדה שאיגרוף כמעט ואינו זוכר לסיקור עיתונאי בארץ. אמצעי התקשורת הישראליים מתעלמים מאיגרוף באדיקות כמעט דתית, ומתעוררים מחדש רק כאשר קורה בו משהו חריג, כמו הקרב האחרון של הגר פיינר, והסיפור האנושי שלה.

מבלי להמעיט בערכו של ההישג, וההישג של הגר פיינר הוא לא פחות ממדהים, תחושת בטן אומרת לי שלו להגר פיינר היו ביצים בין הרגליים (אמיתיות, לא מטאפוריות כמו שיש לה מפלדה), וסיפור אנושי קצת פחות טלנובלי, כמעט אף אחד לא היה שומע על הקרב הזה, ובוודאי שלא היה זוכה לסיקור במהדורת חדשות בטלוויזיה.

הסיקור העיתונאי לאיגרוף בארץ לא שונה בהרבה מהסיקור שזוכים לו ענפי ספורט כגון כדורת דשא, אליפויות סנוקר או תחרויות "האיש החזק בעולם". סיקור מקרי, ממלא זמן ולא מתוך עניין. וכך, בעוד שבמקומות רבים בעולם האיגרוף הוא אחד מענפי הספורט המובילים, בארץ הוא נדחק לפינה נידחת איפשהו בשידורי הלילה, בלי קידום, בלי מעקב, בלי דיווח וכמעט בלי צופים. וכל זאת, למרות ההצלחות הכבירות של מתאגרפים ישראלים ויהודיים בזירה העולמית בעבר ובהווה, לאורך השנים. כי בכל זאת, מסתבר שיש לנו, היהודים, הסטורית איגרוף מפוארת.

אם נחזור רגע למנטליות היהודית ולאמא היהודיה שבכולנו, הרי שכולנו יודעים למצוא בכל תחום את היהודי המוביל שלו. הראש היהודי וכו'. אך נראה שבעוד שאת אנשי הרוח שלנו אנחנו מחבקים בחום, ואת הספורטאים הגדולים האחרים שיצאו מקרבנו עם השנים אנחנו יודעים לציין, את המתאגרפים שלנו אנחנו מעדיפים לשכוח.

כך שבעוד שכולנו יודעים לומר שאיינשטיין היה יהודי, וגם לאונרד ברנשטיין , יאשה חפץ, אדם סנדלר, ג'רי סיינפלד ועוד ועוד. ובעולם הספורט כולנו יודעים לנכס בשעת הצורך את מארק ספיץ ואפילו פה ושם לציין את יהדותו של רד אורבאך מאמן הסלטיקס האגדי. בעולם הפשע כולנו יודעים לדבר על מאיר לנסקי ו"באגסי" סיגל, ולכל הרוחות אנחנו יודעים אפילו לציין שיש שמועות על כך שאפילו להיטלר בכבודו ובעצמו יש עצם יהודיה בזנב.

אבל אף אחד לא זוכר את בני לאונרד.

בני מי?

ובכן, מסתבר שבחצי הראשון של המאה העשרים, ובמיוחד בשנות העשרים של אותה המאה, מתאגרפים יהודיים היוו כוח משמעותי בזירת האיגרוף העולמי, ובני לאונרד היה הגדול שבהם.  (מידע נוסף כאן).

בני לאונרד היה אולי המתאגרף היהודי הגדול ביותר בכל הזמנים. אלוף העולם הבלתי מנוצח במשקל קל בין השנים 1917 עד 1924. שבע שנים רצופות בלי הפסד, בתקופה שבה מתאגרפים סגרו קריירה עם מעל 200 קרבות מקצועניים, בניגוד לכ 30-40 היום (לאונרד עצמו מחזיק רקורד של כ 213 קרבות מקצועניים, מתוכם 157 נצחונות).

בני היה ידוע כמתאגרף חכם, שהיה מדבר אל הירבים שלו תוך כדי קרבות, ושהשכיל, בניגוד לרבים מעמיתיו לענף באותה התקופה, גם לעשות הרבה כסף מהכישרון שלו. כשפרש בני ב 1924 (כי אמא שלו אמרה לו. אני לא צוחק. יהודי עד הסוף), הוא היה מיליונר בימים שמיליון דולר היה שווה משהו.

לדאבונו קריסת הבורסה ב 1929 חיסלה את הונו והוא נאלץ לחזור לעוד כמה סיבובים לזירה. בסופו של דבר, כמו כל גיבור איגרוף אמיתי, בני מת בזירה, מהתקף לב, בעודו מתפקד כשופט בשנת 1947, בגיל 51.

כמה גדול היה בני לאונרד?

ובכן, כשהמגזין "רינג" (Ring), מגזין האיגרוף הותיק והחשוב ביותר בעולם, הרכיב בשנת 2002 את רשימת שמונים המתאגרפים הגדולים של שמונים השנים האחרונות, הוא בחר למקם את בני ידידנו, במקום השמיני. מקום אחד מעל שוגר ריי לאונרד. שמונה מקומות מעל ג'ק דמפסי. הם שמו אותו מעל ג'ורג פורמן (מקום 25 ברשימה), מעל לארי הולמס (מקום 27), מעל מייקל ספינקס (מקום 41), מעל ג'ו פרייז'ר (מקום 42), מעל "השור הזועם" ג'ייק לה-מוטה (מקום 52), מעל לנוקס לואיס (מקום 52), הרבה מעל אגדת האיגרוף סאני ליסטון (מקום 71) ועוד קצת יותר מעל מייק טייסון (מקום 72) או אוסקר דלה-הויה (מקום 75).

כמה ספורטאים יהודיים יכולים לעמוד, בראייה היסטורית, בראש ענף הספורט שלהם במקום כל כך גבוה?

ובכל זאת, בני לאונרד מתהפך לו בתהום הנשייה.

(במקום ה 21 באותה רשימה, אגב, נמצא ברני רוס. עוד מתאגרף יהודי ענק מאותם הימים. שלוש פעמים אלוף העולם, לא פחות). 

(בתמונה: בני לאונרד בפוזה אופיינית)

אבל כל זה היה בעבר. מה קורה היום?

ובכן, מסתבר שלמרות חוסר ההשקעה מצד המדינה, קמו בארץ כמה מתאגרפים גדולים ממש לאחרונה.

אז איפה הם המתאגרפים הגדולים שלנו היום, אתם שואלים?

בפינה. כרגיל.

כרגיל, כמו בכל דבר, המתאגרפים נדחקים הצידה, לטובת יהודים "טובים" יותר. קחו לדוגמה את מתיסיהו מחד ואת דמיטרי סליטה (אתר הבית) מאידך.

שניהם יהודים כמובן, בגילאים דומים (סליטה בן 25, מתיסיהו בן 28). שניהם אורתודוקסים באופן מפתיע. חב"דניקים טובים. שניהם לא מופיעים/נלחמים בשבת וחגים, שומרים כשרות, מתפללים כנדרש ועוד מרעין בישין יהודין. שמועות גם אומרות שהשניים מכירים ונצפים פה ושם זה בהופעותיו/קרבותיו של זה.

אך בעוד שמתיסיהו, זמר, איש רוח, אמן מצליח ברמה סבירה, זוכה להכרה, קידום ותמיכה גם בארץ. סליטה, שבכל קנה מידה עולה עליו ב"גודל" כוכבותו העולמית, הוא אנונימי כמעט לחלוטין בארץ הקודש. אולי זה קשור לזה שמתיסיהו הוא יהודי מניו-יורק, וסליטה נולד באוקראינה ועבר לארה"ב בילדותו. כמו מתיסיהו, סליטה מאוד גאה בזהות היהודית שלו ומנפנף בה בכל הזדמנות.

נכון להיום, כשמאחוריו 28 קרבות (ו 28 נצחונות חשוב לציין) בזירה המקצועית (במשקל עד 63.5 קילו), הוא נחשב לאחד הכוכבים הגדולים של עולם האיגרוף המקצועי (כשללא ספק הרקע הלא שיגרתי שלו תורם לעניין, כי בסופו של דבר, הסיפור זה הדבר הכי חשוב), ולאחד המתמודדים המובילים לתואר אלוף העולם. הוא זוכה לפופלריות בגלל סיגנון אגרוף מהיר ואגרסיבי, שמותיר, עד היום, את המתמודדים נגדו, על הקרשים.

על סליטה כבר הופק סרט תעודי אחד, מגזינים מכל העולם מתעדים את התופעה (יאמר לזכות כמה עתונים בארץ, בינהם "הארץ" ו"מעריב" שפורסמו עליו כתבות בעבר), ופה ושם גם זורמות לידיו הצעות מהוליווד להופעות אורח בסרטים. סליטה הוא המתיסיהו של עולם האיגרוף, והוא בשיאו.

אבל מלבד הגימיק החבד"ניקי, מדורי הספורט בארץ מתעלמים.

לסליטה נוסיף גם את יורי פורמן (אתר הבית). בן 27. עלה מבילרוס לארץ (חיפה) בגיל 11. מתאגרף מגיל 7.  מתאגרף מקצועי במשקל בינוני. בעל מאזן משולם של 24 נצחונות מ 24 קרבות.

כשקוראים על הקשיים שעבר ביחד עם הקבוצה שבה התאמן בחיפה, קשה להאמין שצמח כאן מתאגרף ברמה בינלאומית.

מדובר במקרה נדיר של מאמן, שיצר יש מאין נבחרת, בלי ציוד, בלי אולם להתאמן בו, בלי תמיכה ובלי כלום. בעיקר מאהבה לספורט. מדובר מאמן שנאלץ לשבות רעב בכדי לקבל תמיכה מאיגוד האגרוף. מאמן שהקים קבוצה שבהעדר משאבים התאמנה עם מה שיש. ריצות בחוף הים והרמה וזריקה של אבנים גדולות במקום משקולות. למרות זאת, יורי זכה באליפות הארץ לחובבים שלוש שנים ברציפות. ואח"כ, שלא במפתיע עזב את הארץ לטובת ארה"ב. גם פורמן, כמו סליטה מנפנף במגן דויד כסוג של התרסה. בניגוד לסליטה, פורמן רשום כמתאגרף ישראלי.